לאחר סדרת סירובים מצד משה לקבל עליו את שליחות הגאולה, חל מפנה ביחסו של ה׳ המגיב כעת בהקפדה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכל ביטוי של כעס אלוהי בתורה מותיר אחריו רושם ועונש, וגם כאן וַיִּחַר־אַף אינו רק איום, אלא גזירה ששינתה את פני ההיסטוריה. העונש המרכזי שניחת על משה הוא אובדן הכהונה שהייתה מיועדת לו, והעברתה לאהרן אחיו [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, צרור המור, אלשיך]. בנוסף, משה נענש בכך שפגמו הגופני לא יירפא לעולם והוא יישאר כבד פה [אור החיים, רבנו בחיי, רלב"ג, הכתב והקבלה], וכן נשללה ממנו הזכות להיות המעביר הבלעדי והישיר של דבר ה׳ לעם, שכן כעת יזדקק למתווך [מלבי"ם, קאסוטו]. מנגד, יש הסבורים כי הכתוב דיבר כלשון בני אדם וכי לא נגרם למשה כל נזק ממשי בעקבות חרון האף [אבן עזרא, שד"ל], ויש המפרשים שמושג חרון האף האלוהי אינו מבטא זעם רגשי, אלא נסיגה והסתרת פנים של ההשגחה [הכתב והקבלה].
ה׳ מציע את הפתרון לסירובו של משה ומציין: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי. התואר הלוי מוסבר בכמה אופנים. יש הרואים בו רמז לחילופי התפקידים: משה שהיה אמור להיות כהן יהפוך ללוי, ואהרן שהיה אמור להיות לוי יהפוך לכהן [רש"י, תורה תמימה, צרור המור]. אחרים מסבירים שהתואר מעיד על חכמתו וצחות לשונו של אהרן, תכונות שאפיינו את בני שבט לוי [ספורנו, שד"ל], או שהוא משמש כמשחק מילים המעיד על כך שאהרן יתלווה אל משה ויסייע לו [קאסוטו, אדרת אליהו]. כמו כן, ייתכן שהכינוי נועד להבדיל את אהרן מאנשים אחרים שנקראו בשם זה [אבן עזרא, ברכת אשר], או להדגיש את מעלתו של אהרן כמי ששייך לשבט שלא השתעבד במצרים ושמר על אמונתו [מלבי"ם, חתם סופר].
ה׳ מעיד על אהרן: יָדַעְתִּי כִּי־דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא. בניגוד למשה, אהרן ניחן בכושר ביטוי ובלשון רהוטה [רשב"ם, ספורנו, אבן עזרא הקצר], והוא ייקח על עצמו את מלאכת הדיבור ברצון ובאהבה, אף מבלי שיצטווה על כך מפורשות [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. ה׳ ידע שאהרן יסכים לשליחות מיד וללא פקפוק, ולכן מדגיש בפני משה שאהרן ישמש לו לפה מול העם ומול פרעה [בכור שור, חתם סופר, קונטרס חיבה יתירה].
משה חשש שמא אהרן, אחיו הגדול שהיה כבר מוחזק כנביא, יקנא בו על כך שזכה למעלת ההנהגה ולשליחות [רש"י, רמב"ן, דעת זקנים]. על כך מרגיע אותו ה׳ ואומר: וְגַם הִנֵּה־הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. אהרן לא רק שיימנע מקנאה, אלא יצא מעצמו לקראת משה וישמח בגדולתו שמחה פנימית ואמיתית, ללא כל טינה [רמב"ן, ספורנו, העמק דבר, חזקוני]. הפרשנים מסכימים כי בזכות אותה ענווה ושמחה טהורה שלא הייתה רק כלפי חוץ אלא בְּלִבּוֹ, זכה אהרן לשכר של מידה כנגד מידה וקיבל את הזכות לענוד את חושן המשפט ואת האורים והתומים על לבו [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, אור החיים, הדר זקנים]. שמחתו של אהרן מלמדת שכאשר מתרבה הקדושה בעולם, כוחות הקדושה מעודדים ותומכים זה בזה בשמחה [נחלת יעקב].