רגע המפגש בין משה לעם ישראל במצרים מהווה נקודת מפנה דרמטית. לאחר שנות שעבוד ארוכות, בשורת הגאולה מתקבלת בהסכמה מלאה, והחששות המוקדמים של משה מתבדים לחלוטין.
האמונה המתוארת במילים וַיַּאֲמֵן הָעָם אינה רק קבלת עובדות, אלא הכרה מוחלטת במסר האלוהי כיסוד מוצק המדריך ומחנך את האדם [רש"ר הירש]. הפרשנים מציעים מספר הסברים למקור אמונתם המידית של בני ישראל. יש המסבירים כי האותות והמופתים שעשה משה הוכיחו מעל לכל ספק כי הוא נביא אמת [מלבי"ם, שטיינזלץ]. מנגד, יש המדגישים כי העם האמין למשה מיד, עוד בטרם שמעו את הקוד המסורתי של הגאולה ("פקוד יפקוד"), דבר המעיד על אמונתם הפנימית העמוקה [אלשיך], שכן בני ישראל הם מאמינים בני מאמינים מטבעם [תורה תמימה]. בנוסף, מסירותו של משה כמנהיג נאמן שמוכן למסור את נפשו עבור צאנו, בדומה לדוד המלך לימים, עוררה בעם אמון מלא בו [בעל הטורים].
בזכות אמונתם, הם היו פנויים כעת להקשיב ולהפנים את הבשורה, ועל כן נאמר וַיִּשְׁמְעוּ [העמק דבר, מלבי"ם]. המשמעות המרכזית של שמיעה זו היא ההבנה שהגיע הקץ והזמן המיועד שהובטח לאברהם אבינו [אבן עזרא, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. גישה ייחודית מפרשת את המילה פָקַד מלשון מניין וספירה. ה' ספר את בני ישראל וראה את ריבויים העצום, ומכיוון שעבדו בפרך מעבר למה שנגזר עליהם, ה' החשיב את קושי השעבוד כתחליף לשנים החסרות, וכך קירב את הגאולה [נחל קדומים].
המילה עָנְיָם נגזרת מהשורש המבטא סבל ועינוי [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הראייה האלוהית של סבל זה טומנת בחובה מספר הבטחות לעתיד. ראשית, היא מבטאת את כוונת ה' לנקום במצרים על אכזריותם [העמק דבר]. שנית, היא מהווה הבטחה שגם אם הגאולה לא תתרחש באותו הרגע, עינו של ה' תשמור עליהם מעתה והלאה מפני פגיעות נוספות [רש"ר הירש]. כמו כן, ההכרה בסבלם רומזת על הכוונה לפצות אותם ולהעשיר אותם ברכוש רב ביציאתם [אלשיך].
הפסוק חותם בשתי פעולות גופניות של הכנעה והודיה. וַיִּקְּדוּ משמעו הרכנת הראש ופלג הגוף העליון כלפי הקרקע, ואילו וַיִּשְׁתַּחֲווּ מתאר השתטחות מלאה של כל הגוף על הארץ [רש"ר הירש, אבן עזרא].
הפרשנים מציעים מספר טעמים לכפילות זו של קידה והשתחוויה:
ברמה הרעיונית, הקידה מסמלת את הכפפת השכל והמחשבה האנושית לכוח עליון, בעוד ההשתחוויה מבטאת את מסירת כל מהותו של האדם לרצון ה' [רש"ר הירש]. על פי תורת הסוד, הקידה שבה הפנים נוגעות בארץ נועדה להתגבר על מידת הדין ולמנוע פגיעה ומגפה, ולאחריה באה ההשתחוויה שנועדה לחבר את העם למידת הרחמים של ה' [רקנאטי].
גישה נוספת רואה בשתי הפעולות ביטוי של תודה כפולה על שתי בשורות נפרדות שקיבלו: הודיה על החירות הצפויה והודיה על הנקמה במצרים [העמק דבר], או לחלופין, תודה על עצם הגאולה ותודה על ההבטחה לעושר עתידי [אלשיך]. יש אף המסבירים כי הקידה הייתה הודאה על ריבוי הילדים הפלאי, וההשתחוויה הייתה תודה על רחמי ה' שקיצרו את שנות הגלות הקשות [נחל קדומים].