שמות, פרק ד׳, פסוק א׳

מתוך ענווה ומודעות למורכבות המשימה, וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לה' את חששו שמא רוב העם יפקפק בשליחותו, על אף שהובטח לו קודם לכן שזקני העם יקשיבו לו. הוא שואל אולי, או וְהֵן, בני ישראל לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כלומר לא יסכימו לשים לב לדבריו ולדקדק בהם. חשש זה נובע מהבנתו שסירובו הצפוי של פרעה לשחררם מיד יגרום לעם לאבד תקווה, וכן מתחושתו שגמגומו ועברו בארמון המצרי אינם הולמים מעמד של נביא. לכן טען משה כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה', שכן העם לא יכפור בעצם הגאולה, אך עלול לחשוב שדבריו נובעים מחכמה אנושית ולא מהתגלות ישירה של בורא העולם.