שמות, פרק ד׳, פסוק י׳

קרה לכם פעם שביקשו מכם לעמוד ולדבר מול המון אנשים, והרגשתם שהמילים פשוט נתקעות לכם בפה? זה בדיוק מה שהרגיש משה רבנו כשה' ביקש ממנו ללכת לפרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים. משה ממש מתחנן לה' ומבקש ממנו לוותר לו על התפקיד. הוא פותח במילים בִּי אֲדֹנָי, שזו לשון של בקשה עמוקה ותחינה. משה מסביר שהוא לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, כלומר, הוא לא נואם מוכשר שיודע לדבר יפה ולשכנע המונים. משה ממשיך ואומר גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ. הוא מתכוון שהקושי הזה מלווה אותו כבר המון זמן, מילדותו ועד עכשיו. משה קיווה שאולי עצם הדיבור עם ה' ירפא אותו, אך הוא רואה שהקושי לא נעלם. אבל מה בדיוק הייתה הבעיה של משה? הוא מעיד על עצמו כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. למשה היה קושי פיזי לבטא אותיות מסוימות. כשהיה קטן בארמון פרעה, קרה אירוע שבו הוא ניצל ממוות בעזרת מלאך שהכווין את ידו להכניס גחלת חמה לפיו, מה שפגע ביכולת הדיבור שלו לתמיד. אולי אתם שואלים את עצמכם, למה ה' הכל יכול פשוט לא ריפא את משה באותו רגע? התשובה היא שה' השאיר את משה ככה בכוונה. ה' רצה שכאשר בני ישראל ייגאלו ממצרים ויקבלו את התורה, כולם יידעו שזה קרה רק בזכות הכוח של ה' והניסים הגדולים, ולא בגלל שמשה היה איש של דיבורים שהצליח לשכנע אותם בנאומים מבריקים.