לאחר תיאור סבלם של ישראל, ה' עובר לשלב המעשי של הגאולה וממנה את משה לשליח בשר ודם שיוציא את התוכנית אל הפועל. המילה וְעַתָּה משמשת כסיכום ומסקנה של הדברים שקדמו לה, ומעבירה את המוקד אל הדרישה המעשית ממשה [קאסוטו].
הפרשנים עומדים על כך שהמילה לְכָה נכתבה עם האות ה' בסופה, ולא בצורת הציווי הרגילה "לך". תוספת זו מלמדת שאין מדובר בציווי מוחלט ונוקשה, אלא בלשון של בקשה, פיוס וגילוי רצון מצד ה' [הכתב והקבלה, מלבי"ם]. הניסוח נועד להדגיש את הבלעדיות של משה לתפקיד: השליחות מיועדת דווקא לו, ואם הוא לא יגאל את ישראל, אין איש מלבדו שיוכל לעשות זאת [העמק דבר, מנחת שי, מלבי"ם]. בנוסף, הדבר בוחן את רצונו של משה, שכן ה' אומר לו שאם הוא אכן חפץ ללכת ולקיים את המצווה, רק אז הוא ישלח אותו [אור החיים].
הכפילות בפסוק, המשלב את הקריאה ללכת בעצמו (לְכָה) יחד עם הבטחת השליחות האלוהית (וְאֶשְׁלָחֲךָ), זכתה למספר התייחסויות. גישה אחת מסבירה שהכפילות רומזת למשה שהשליחות לא תסתיים בהליכה אחת, אלא תדרוש הליכה ושליחות פעם אחר פעם, שכן פרעה לא יסכים לשלחם מיד [אור החיים]. גישה שניה רואה בכך דברי עידוד: ה' אומר למשה ללכת, ואם יחשוש מסכנה, הוא מבטיח לו שמכיוון שהוא נשלח על ידו, הרי הוא בחזקת שליח מצווה שאינו ניזוק, בדומה לאופן שבו שלח יעקב את יוסף [אור החיים, קאסוטו]. גישה שלישית מצביעה על כך שהשליחות מורכבת משני שלבים: שלב ראשון של רעה, שבו תכבד העבודה על ישראל, ושלב שני של טובה, שהוא הגאולה עצמה. מכיוון שה' אינו מייחד את שמו על הרעה, הוא אמר למשה ללכת מעצמו כנגד השלב הקשה, אך כנגד שלב הגאולה הוסיף את המילה וְאֶשְׁלָחֲךָ, כי בו מתבטאת השליחות האלוהית המלאה והטובה [נחל קדומים, בעלי ברית אברם].
מטרת ההליכה אֶל פַּרְעֹה היא בראש ובראשונה להתרות בו לפני שיענש [ספורנו].
בביאור המילים וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי, מתעוררת השאלה מדוע ה' לא אמר "להוציא את עמי" כהמשך ישיר של מטרת השליחות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְהוֹצֵא אינה רק תיאור של מטרת השליחות, אלא הבטחה וודאית ותשובה לחששותיו הנסתרים של משה. ה' צופה את שאלתו של משה: "מה יועילו דבריי לפרעה?", ומשיב לו מראש: דבריך יועילו, ואתה בוודאות תוציא אותם משם. אילו היה כתוב "להוציא", היה משמע שזו רק המטרה, אך ללא ערובה להצלחה [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד].
מנגד, יש המפרשים שהפסוק מחלק את תפקידו של משה לשתי שליחויות נפרדות: האחת היא אל פרעה, להתרות בו ולהכותו במופתים; והשניה היא אל ישראל עצמם, במטרה להחזירם בתשובה, להבדילם מטומאת מצרים ולהנהיג אותם כרועה נאמן [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. מילה זו משמשת כציווי הבא במקום זמן עתיד, כלומר, בסופו של דבר על פי דיבורך אתה אכן תוציאם [שד"ל, רשב"ם]. הצירוף אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל משמעותו מבחינה תחבירית "את העם שלי, שהם בני ישראל" [חזקוני].
לבסוף, הפסוק תוחם את גבולות שליחותו של משה להוצאת העם מִמִּצְרָיִם בלבד. ה' אינו מזכיר כאן את העלאתם לארץ כנען, ובכך נרמז מראש שמשה יעמוד בראש מפעל היציאה ממצרים, אך לא הוא יהיה זה שיכניס את ישראל אל הארץ המובטחת [העמק דבר, קאסוטו].