מול תופעה פלאית ונוגדת את חוקי הטבע, משה עוצר את מהלכו ומבקש לרדת לעומקו של החיזיון הניצב מולו. תגובתו משלבת סקרנות טבעית, התבוננות שכלית וענווה רוחנית מול מה שמתברר כאות הפלאי הראשון בתורה הנעשה על ידי נביא [אבן עזרא]. למרות שמשה זיהה מיד שמדובר במראה אלוהי, מרוב ענוותנותו הוא לא העלה בדעתו שה׳ עתיד לדבר אליו, אלא רק ביקש להתבונן בפלא [ביאור יש"ר].
במילים אָסֻרָה נָּא נחלקו המפרשים לגבי כיוון תנועתו של משה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפעולה של התקרבות: משה מבקש לסור מן הדרך שבה הלך וממקומו הנוכחי, כדי להתקרב אל מקום הסנה. מנגד, יש הסבורים כי משה דווקא ביקש להתרחק. ייתכן שהאור שבקע מהסנה היה כה עז עד שלא ניתן היה להביט בו מקרוב, בדומה לאור השמש, או שכדי לראות היטב מראה גדול הנמצא על הר, יש לקחת צעד אחורה כדי לקבל פרספקטיבה רחבה יותר [כלי יקר, פרדס יוסף].
רובד נוסף מפרש את ההסרה באופן רוחני ושכלי. משה הבין שמדובר במראה נבואי, ועל כן ביקש "לסור" ולהתפשט מהמגבלות החומריות של הגוף, כדי להשיג את המראה בשכלו הנקי ולא רק דרך החושים הפיזיים [מלבי"ם]. זוהי גם פעולה של התכוננות לקראת הקדושה; משה הבין שבדברים עמוקים ונסתרים אין לנהוג בפזיזות ובגאווה. דווקא התרחקותו מתוך יראה והכרה במגבלותיו, היא זו שקירבה אותו בסופו של דבר אל ההתגלות האלוהית [צרור המור, דברי דוד].
הפליאה המרכזית של משה מתבטאת במילים מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר. הפרשנים מצביעים על סתירה לכאורה: הרי בפסוק הקודם נאמר במפורש שהסנה בוער באש, ואם כן כיצד משה שואל מדוע אינו בוער?
חלק מהפרשנים מסבירים כי השורש ב.ע.ר משמש כאן במשמעות של כליון והשמדה מן העולם (כמו בביטוי "וביערת הרע"), ולכן שאלתו של משה היא מדוע הסנה אמנם דולק, אך אינו מתכלה והופך לאפר [הכתב והקבלה, בכור שור, הדר זקנים]. אחרים קוראים את המשפט בתמיהה כפולה: מדוע איננו מתאכל, וכי לא יבער הסנה?! כלומר, הרי אני רואה שהאש בוערת בו בעוצמה, מדוע אם כן העץ אינו נשרף [רא"ש, חזקוני]. מבחינה מעשית, משה חשב בתחילה שאולי מדובר בתופעת טבע נדירה, כגון צמח המרוח בחומרים מיוחדים שבוערים מבלי לכלות את הגוף הנושא אותם, וביקש להתקרב כדי לבחון זאת בעיון. קריאתו של ה׳ "אל תקרב הלום" הבהירה לו שמדובר בנס גמור ולא בטבע [תולדות יצחק].
מעבר לפלא הפיזי, הפרשנים מסכימים כי משה ראה בסנה משל היסטורי ורוחני עמוק. האש מסמלת את האויב, את מכות הדין ואת כובד השעבוד, ואילו הסנה מסמל את עם ישראל השפל והנדכא. משה התבונן ותמה כיצד ייתכן שעם ישראל נמצא בתוך אש הגלות הקשה, ובכל זאת איננו כלה ונשמד. תשובתו של ה׳ בהמשך, המזכירה את אלוהי אברהם יצחק ויעקב, באה ללמד שזכות האבות וההשגחה האלוהית הן שמגינות על ישראל בתוך האש ומונעות את השמדתם [אבן עזרא, העמק דבר, ברטנורא, צרור המור]. יש שפירשו את תמיהתו של משה בכיוון ההפוך: מדוע האש אינה מכלה את המצרים למרות ריבוי המכות שניחתו עליהם [ספורנו].