במעמד ההתגלות המסעיר מתוך הסנה הבוער, הקול האלוהי פונה אל משה ומחבר את הרגע ההיסטורי של הגאולה אל המורשת העמוקה של האבות. הפנייה האישית והמיידית גוררת תגובה אנושית עזה של יראה וענווה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ נאמר על דרך הפשט בלשון יחיד במקום רבים, וכוונתו לכלל האבות [רמב"ן, הטור הארוך, רבינו בחיי, ביאור יש"ר], או לאלוהים שאותו למד משה להכיר מבית אביו [רש"ר הירש]. עם זאת, שורת פרשנים מזהה פנייה ישירה לעמרם, אביו של משה. לפי גישה זו, ה' דיבר אל משה בקולו המוכר של עמרם. מכיוון שמשה היה עדיין טירון ופתי בנבואה, קול אלוהי אדיר היה מבעית אותו, ואילו קול חלש לא היה הולם את המעמד. לכן, ה' פיתה והרגיע אותו באמצעות קולו של אביו. משענה משה, הבהיר לו ה' כי איננו אביו, אלא אלוהי אביו [כלי יקר, רבינו בחיי, מלבי"ם, הדר זקנים, נחלת יעקב]. אזכורו של עמרם נועד גם לרמוז למשה שאביו כבר הלך לעולמו, שכן ה' מייחד את שמו על צדיקים רק לאחר מותם. ידיעה זו נועדה למנוע ממשה לסרב לקבל את ההנהגה מתוך כבוד לאביו, קל וחומר כפי שסירב מתוך כבוד לאהרן אחיו [כלי יקר, צאינה וראינה, חזקוני]. על דרך הסוד, יש המפרשים שהמילה אָבִיךָ רומזת לאדם הראשון, שהציץ בשכינה מעבר להשגתו ונענש, ולכן משה מיהר להסתיר את פניו כדי לא לחזור על חטאו [רבינו בחיי].
לאחר הפנייה הראשונית, ה' מעלה את משה בסולם הנבואה ומזכיר את האבות, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. ההתחלה באברהם נובעת מכך שהוא היה הראשון שהחל לקרוא בשם ה' ולבנות לו מזבחות מיוזמתו, בניגוד למשפחתו שעבדה עבודה זרה [אבן עזרא]. הפרשנים עומדים על כך שהמילה אֱלֹהֵי חוזרת לפני כל אחד מהאבות. חזרה זו נועדה לברך ולרומם את שמו של כל אחד מהם בנפרד [רמב"ן], ולהדגיש כי זכותם ומעלתם של שלשת האבות שקולה לחלוטין [תורה תמימה, פרדס יוסף]. בנוסף, החזרה מלמדת על ההשגחה הפרטית והעל טבעית שהעניק ה' לכל אחד מהם בהתאם למידתו: לאברהם במלחמה ובחסד, ליצחק בפרנסה ובעבודה, וליעקב בשלום ובגמילות חסדים. כעת מודיע ה' למשה שהשגחה ניסית זו תחול על כלל ישראל [העמק דבר]. החלוקה לשלושת האבות משקפת גם את נוכחותו של ה' בכל מצבי החיים, בהצלחתו העולה של אברהם, בחייו היציבים של יצחק, ובייסוריו של יעקב [רש"ר הירש], וכן את מידותיו של ה': הגדול כנגד אברהם, הגיבור כנגד יצחק והנורא כנגד יעקב [רקנאטי].
תגובתו של משה, וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּית אֶל־הָאֱלֹהִים, מוסברת כהסתרה פיזית ורוחנית כאחד. מתוך ענווה עמוקה, משה הבין שאין זה ראוי שתלמיד יזקוף את פניו מול רבו [בכור שור]. בניגוד לאיום פיזי כמו נחש, שממנו ניתן לברוח, מפני ה' לא ניתן להימלט לשום מקום, ולכן הפתרון היחיד היה הסתרת הפנים [תולדות יצחק]. משה חשש להביט אל זיו האור האלוהי [נתינה לגר, שטיינזלץ], והבין כי בעודו בחיים בגוף חומרי, לא יוכל להפריד את שכלו ונפשו כדי להשיג את המהות האלוהית במלואה [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. האות מ"ם במילה מֵהַבִּית משמשת כשלילה, כלומר משה הסתיר את פניו כדי שלא להביט [הכתב והקבלה]. יתרה מכך, ההבטה אינה רק ראייה חושית אלא התבוננות שכלית עמוקה. משה ירא לחקור ולהסתכל כיצד ה' מנהיג את עולמו ואת ייסורי העם [העמק דבר, מלבי"ם].
הפרשנים חלוקים בשאלה האם הסתרת הפנים הייתה מעשה רצוי. דעה רווחת היא שמשה זכה לשכר עצום על צניעותו ויראתו: בזכות שהסתיר את פניו זכה שקרן עור פניו, בזכות שירא זכה שהעם יראו מגשת אליו, ובזכות שנמנע מלהביט זכה בסופו של דבר להביט בתמונת ה' באספקלריה המאירה [רבינו בחיי, תורה תמימה, הדר זקנים, חזקוני, רקנאטי]. מנגד, יש הסבורים שפעולה זו החמיצה שעת כושר נדירה. אילו היה משה מביט בזיו השכינה ומתפלל מיד על ישראל, ייתכן שהגלות הייתה מסתיימת ללא ייסורים נוספים [קיצור בעל הטורים]. לפי גישה זו, ה' אף הקפיד על כך, ולימים כאשר משה ביקש לראות את כבוד ה', נענה כי כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה איני רוצה. יש המעירים כי משה אכן נהג כראוי במידת הבושה, אך היה עליו להצניע את פניו בידיו ולהשאיר את עיניו פתוחות לחזון האלוהי [פענח רזא].