הדו-שיח בין הבורא לנביאו הנבחר מגיע לנקודת הכרעה, כאשר משה מביע ספקות עמוקים באשר להתאמתו לשליחות הכפולה: העמידה מול פרעה החזק והוצאת בני ישראל ממצרים. התשובה האלוהית מתמודדת עם החששות המעשיים ועם המהות הרוחנית של יציאת מצרים, ומעבירה את משקל הכובד מחולשתו של השליח האנושי אל כוחו האינסופי של המשלח.
הפרשנים מסכימים כי תשובת ה' בנויה כמענה מדויק לשתי שאלותיו המובלעות של משה. על החשש הראשון, כיצד אדם שפל יכול לעמוד מול מלך אדיר, משיב ה': כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ. כלומר, אינך יוצא לשליחות מכוחך האישי, אלא מכוח הנוכחות האלוהית שתלווה אותך. משום שה' יהיה עמו, אימתו של משה תוטל על פרעה, והוא יזכה להצלחה ולחסד, כך שמעמדו יהיה גבוה מזה של המלך [רש"י, רמב"ן, רשב"ם, ספורנו, אור החיים, מלבי"ם, קאסוטו].
על שאלתו השנייה של משה – באיזו זכות ייגאלו ישראל, או כיצד ישתכנעו ללכת אחריו למדבר – התשובה טמונה בתכליתה של היציאה: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים. יציאת מצרים אינה רק בריחה פיזית מעבדות, אלא מסע לעבר ייעוד רוחני של קבלת התורה, וזוהי הזכות הגדולה שבגינה הם נגאלים [רש"י, רמב"ן, רשב"ם, אור החיים]. המילה תַּעַבְדוּן נכתבה עם האות נו"ן בסופה, דבר המלמד על תואר ומצב קבוע; בני ישראל לא רק יבצעו פעולת פולחן זמנית, אלא יהפכו לעבדי ה' באופן תמידי [הכתב והקבלה]. יתרה מזאת, השימוש באות בי"ת במילה בְּהוֹצִיאֲךָ מצביע על כך שיציאת מצרים עצמה אינה נחשבת לשלמה עד לרגע שבו יגיעו אל ההר ויעבדו את ה' [שד"ל].
מוקד הפסוק והאתגר הפרשני המרכזי נמצאים במילים וְזֶה לְּךָ הָאוֹת. מהו בדיוק אותו "אות" שה' נותן למשה? בסוגיה זו ניכרת מחלוקת רעיונית בין המפרשים:
הגישה הראשונה סבורה כי האות מתייחס לאירוע שמשה חווה בהווה – מראה הסנה הבוער. ה' אומר למשה שכשם שהסנה בער באש וביצע את שליחותו מבלי להישרף, כך משה ילך בשליחות המסוכנת לפרעה מבלי שניזוק. עצם ההתגלות העל-טבעית הזו היא ההוכחה הניצחת לכך שהשליחות היא מאת ה' ואינה חזיון שווא [רש"י, רשב"ם, שד"ל, שפתי חכמים, לבוש האורה, דעת זקנים].
מנגד, גישה מרכזית נוספת טוענת כי האות מתייחס דווקא לאירוע עתידי – קבלת התורה והעבודה עַל הָהָר הַזֶּה. אף על פי שקשה להבין כיצד אירוע שטרם התרחש יכול לשמש כאות בהווה, הפרשנים מסבירים שעצם ההבטחה הנבואית המדויקת נוסכת במשה ביטחון. ה' מבטיח לו שכאשר יוציא את העם, הם יגיעו לאותו הר בדיוק שעליו הוא עומד כעת. כאשר אירוע פומבי זה יתממש, יוסרו כל הספקות, והעם כולו ידע בוודאות שמשה פעל בשליחות אלוהית ויאמין בו לעולם [רמב"ן, אבן עזרא, ספורנו, מלבי"ם, קאסוטו].
רובד פרשני נוסף ועמוק קושר את האות למידת הענווה. משה טען שהוא קטן ואינו ראוי להושיע את ישראל. על כך משיב לו ה' שדווקא תחושת האפסיות הזו היא האות והסימן שהוא המתאים ביותר לשליחות. ה' בוחר במכוון בנמוך ובשפל – הוא התגלה בסנה הקוצני ולא באילן מהודר, והוא עתיד לתת את התורה עַל הָהָר הַזֶּה, שהוא הר נמוך ולא פסגה נישאה. חוסר האונים שמשה חש הוא "כתב ההרשאה" האלוהי שלו, שכן דרכו יוכח לכל שהגאולה נעשתה בכוחו של ה' בלבד, ולא בזכות גדולה אנושית של מנהיג בשר ודם [אור החיים, רש"ר הירש, חתם סופר].