ההתגלות האלוהית בסנה הבוער מהווה רגע של מעבר תודעתי ורוחני, הדורש ממשה הכנה ויראת כבוד. דבריו הראשונים של ה׳ אל משה מציבים גבולות ברורים של קדושה ומגדירים את התנאים להתקרבות אל השכינה.
תחילה עוצר ה׳ את משה ומצווה עליו: אל תקרב הלום. המילה הלם משמעותה "לכאן" או לעבר מקום זה [אבן עזרא, ביאור יש"ר], אך היא טומנת בחובה גם משמעות של חשיבות, גדולה ומלכות [הכתב והקבלה, תורה תמימה, צרור המור, רקנאטי]. הפרשנים מציעים כמה טעמים לעצירה זו. יש המסבירים כי משה טרם הגיע למדרגת הנבואה העליונה המאפשרת התקרבות ישירה אל האלוהות, מדרגה שאליה יזכה להגיע רק מאוחר יותר במעמד הר סיני [רמב"ן, הטור הארוך]. גישה אחרת רואה בציווי זה דרישה להרפות מן החקירה השכלית; ה׳ מורה למשה שלא לנסות להבין את המראה הפלאי בכלים של היגיון אנושי וטבעי, אלא להכין את עצמו להשגה רוחנית עליונה [העמק דבר, רקנאטי, חומש קה"ת]. בנוסף, הציווי שלא להתקרב מהווה מצוות לא תעשה, המקדימה את מצוות העשה של חליצת הנעליים, שכן ההקפדה על סילוק המכשול והימנעות מאיסור קודמת לעשייה החיובית [אור החיים].
לאחר מכן מופיעה ההוראה: של נעליך מעל רגליך. פירוש המילה של הוא שלוף, הסר או השלך, והיא נגזרת מהשורש נ.ש.ל [אבן עזרא, רשב"ם, רש"י, חזקוני, שד"ל]. הכתוב מדגיש כי ההסרה היא מעל רגליך, משום שבעת העתיקה המונח "נעל" יכול היה לתאר גם כפפה הנעולה על היד, והיה צורך להבהיר שהכוונה היא למנעלי הרגליים [דעת זקנים, בכור שור, חזקוני, ביאור יש"ר].
ברמה הפשטנית וההלכתית, חליצת הנעליים היא ביטוי של הכנעה, יראת כבוד ושמירה על טהרת המקום מפני לכלוך החולין שדבק בסוליות. מכאן למדו חז"ל את ההלכה שהכוהנים נדרשים לעבוד בבית המקדש כשהם יחפים, ואת האיסור להיכנס להר הבית בנעליים [רמב"ן, ספורנו, תורה תמימה, רש"ר הירש, בכור שור]. אולם, ברמה הרעיונית והסמלית, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנעל מסמלת את הגשמיות, החומריות ומגבלות הגוף האנושי. הדרישה להשיל את הנעליים היא למעשה קריאה להתפשטות מהחומריות, פרישה מענייני העולם הזה וזיכוך הנפש, שהם תנאי הכרחי להשגת נבואה ולהידבקות בשכינה [כלי יקר, רבנו בחיי, צרור המור, מלבי"ם, שפתי כהן].
הבדל בולט קיים בין הציווי למשה לבין הציווי הדומה שניתן ליהושע בן נון (יהושע ה, טו). בעוד שמשה נדרש להסיר את נעליך (בלשון רבים), יהושע נצטווה להסיר את "נעלך" (בלשון יחיד). הפרשנים מציעים מגוון דרכים ליישב הבדל זה: מצד ההכנה הרוחנית, משה נדרש להזדככות כפולה – להסיר הן את המסכים החומריים של הגוף והן את המגבלות של השכל והדמיון, בעוד יהושע נדרש להסיר רק חלק מהחסמים הללו [כלי יקר, מלבי"ם]. הדבר מתבטא גם בכך שמשה פרש מחיי אישות לחלוטין, מה שיהושע לא נדרש לעשות [רבנו בחיי, חנוכת התורה]. מבחינה רעיונית־היסטורית, שתי הנעליים של משה מסמלות את שני המנעולים שעליו לשבור – הוצאת ישראל ממצרים והכנסתם לארץ ישראל, בעוד יהושע ניצב רק בפני המשימה של כיבוש הארץ [תולדות יצחק]. ויש המסבירים זאת מבחינה מעשית: יהושע כבר עמד עם רגל אחת בתוך המקום המקודש ולכן נדרש לחלוץ רק נעל אחת, ואילו משה עמד מחוץ לתחום הקדושה ונזקק לחלוץ את שתיהן בטרם ייכנס [ריב"א, הדר זקנים].
הפסוק נחתם בנימוק: כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. מבחינה תחבירית, המילה הוא (בלשון זכר) מוסבת על המילה "המקום", ולא על הצירוף "אדמת קדש" שהוא בלשון נקבה [רש"י, שפתי חכמים, ברטנורא, דברי דוד]. קדושתו של ההר אינה קדושה עצמית וקבועה, אלא קדושה זמנית שנוצרה בעקבות ירידת השכינה וההתגלות האלוהית במקום [רמב"ן, חזקוני, ברכת אשר].
ה׳ מדגיש בפני משה כי המקום אשר הוא כבר עומד עליו הוא הקדוש. אין לו צורך להתקרב אל הסנה כדי לחוות את הקדושה; עצם המקום שבו הוא נמצא התקדש, וממקומו שלו הוא יכול להקשיב לדבר ה׳ [ספורנו, אור החיים, פרדס יוסף]. גם כאן ניכרת גדולתו של משה על פני יהושע: אצל משה נאמר שהמקום הוא "אדמת קדש", כלומר כל סביבת ההר ואף יסוד האדמה והחומר שבאדם התקדשו. אצל יהושע, לעומת זאת, נאמר רק "קדש", שכן רק מקום עמידתו הספציפי התקדש [כלי יקר, הטור הארוך, צרור המור]. המסר העולה מכך הוא שהמפגש עם הקודש דורש מגע ישיר, ללא חציצה. כשם שהכוהן עומד יחף על רצפת המקדש והקרקע מקדשת אותו, כך נדרש האדם להתמסר לחלוטין וללא מתווכים אל הייעוד הקדוש של המקום שעליו הוא עומד [רש"ר הירש].