במעמד הסנה הבוער, בורא עולם מציג את עצמו לאנושות לא רק ככוח עליון ומופשט, אלא באמצעות שם המקפל בתוכו את סוד הזמן, הקיום והקשר העמוק לגורל האדם. התגלות זו מעניקה למשה את המפתח להבנת ההשגחה האלוהית, ומעמידה תפיסה חדשה של אל חופשי ומוחלט המלווה את עמו בתוך ההיסטוריה.
הביטוי אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה מבטא בראש ובראשונה נצחיות וקיום מוחלט. שם זה, הנגזר משורש ההוויה, מלמד על אל הנמצא בכל הזמנים – בעבר, בהווה ובעתיד [כלי יקר, ביאור יש"ר, קאסוטו]. בשונה מבני אדם החשופים לתהפוכות הגורל ואינם יכולים להיות בטוחים ביום המחר, ה׳ מעיד על עצמו שהוא נצחי, ולכן ביכולתו להבטיח הבטחות ולקיים אותן במלואן [רשב"ם, ביאור יש"ר]. מתוך מהותו הנצחית והבלתי משתנה, נגזרת גם השגחתו המוסרית: מכיוון שהוא מהות המציאות, הוא אוהב משפט וצדקה ושונא עוול, אכזריות והרס, כדוגמת מעשיהם של המצרים [ספורנו]. בנוסף, השם מבטא את חירותו המוחלטת של ה׳, שאינו כפוף לחוקי הטבע, אלא פועל מתוך רצון חופשי לחלוטין לעצב את העתיד [רש"ר הירש], ואף לעשות דברים ונסים שלא עשה מעולם [שד"ל].
מעבר למשמעות הפילוסופית, רוב הפרשנים מסכימים כי השם נושא בתוכו הבטחה אינטימית של קרבה והצלה. המילה אֶהְיֶה משמעותה "אני אהיה עמכם". ה׳ מודיע כי הוא שותף לסבלם של ישראל, נמצא עמם בתוך צרתם, ופועל מתוך מידת הרחמים כדי להוציאם מעבדות לחירות [כלי יקר, אור החיים, קאסוטו]. עם זאת, אופן ההתגלות וההנהגה האלוהית אינו מקובע. הצירוף אֲשֶׁר אֶהְיֶה מלמד כי ה׳ יתגלה ויפעל בהתאם להכנה הרוחנית של העם ובהתאם למה שנדרש באותה שעה – לעיתים במידת הדין ולעיתים במידת הרחמים, לעיתים בהנהגה טבעית ולעיתים בנסים גלויים [העמק דבר, הכתב והקבלה].
הפסוק בנוי משני חלקי דיבור, המופרדים על ידי החזרה על המילה וַיֹּאמֶר. כפילות זו מצביעה על דינמיקה ושיח פנימי בין ה׳ למשה. בחלק הראשון, ה׳ מגלה למשה את האמת המלאה והעמוקה של הנהגתו: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. משמעותה של אמירה זו היא כפולה – "אני אהיה עמכם בשעבוד הנוכחי במצרים, ואני אהיה עמכם גם בצרות ובשעבודים של מלכויות עתידיות". אולם משה, מתוך דאגה לעמו הסובל, מזדעזע מהרעיון של צרות עתידיות וטוען כלפי מעלה: "דיה לצרה בשעתה!" – אין טעם לייאש את העם עכשיו עם בשורות על גלויות נוספות. ה׳ מסכים עם טענתו של משה, ולכן בחלקו השני של הפסוק הוא מנחה אותו לשנות את המסר המיועד לציבור: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. לעם ישראל יש למסור רק את המילה הראשונה, המבטיחה את ההצלה מהצרה הנוכחית, ללא התוספת המרמזת על העתיד [רש"י, מזרחי, גור אריה, תורה תמימה].
גישה משלימה להבנת החלוקה בפסוק מסבירה כי החלק הראשון אינו אלא הסבר. ה׳ אומר למשה ששמו הוא אֶהְיֶה, והתוספת אֲשֶׁר אֶהְיֶה באה רק לבאר את סיבת השם – "אני נקרא כך מפני שאהיה קיים לעד". משה הוזהר שלא להעביר את ההסבר המלא לעם, כדי שלא יטעו לחשוב שכל המשפט הארוך הוא השם המפורש, וכדי שלא ייבהלו מהעוצמה המאיימת שעשויה להשתמע מהביטוי המלא. לכן ההוראה לעם צומצמה למילה אחת בלבד המבטאת הוויה מתמדת והצלה [הדר זקנים, חזקוני, ביאור שטיינזלץ].
בסופו של דבר, אף על פי שהשם המרומם הזה מבטא את עצמותו העמוקה של הבורא, ה׳ יודע שלא כל העם מסוגל להשיג רעיונות מופשטים כאלו. לכן, מיד לאחר מכן, הוא מנחה את משה להשתמש גם במונח המוכר והנגיש יותר, "אלוהי אבותיכם", שכן החיבור לאמונה הפשוטה של האבות הוא העוגן האמיתי שיאפשר לעם לקבל את בשורת הגאולה [חתם סופר, גור אריה].