המנהיגות העתידית של עם ישראל צומחת מתוך השקט של המדבר ומלאכת הרעייה. הכתוב פותח במילים ומשה היה רועה, ושימוש זה בצירוף הפועל בעבר רומז כי משה כבר היה מוכן ומזומן להוציא לפועל את תוכנית הגאולה האלוהית [מלבי"ם, חזקוני]. העיסוק ברעיית צאן לא היה מקרי; רוב הפרשנים מסכימים כי מלאכה זו, הדורשת התבודדות בחיק הטבע, מאפשרת לאדם להתבונן במעשי השמים, להתרחק מהמולת החברה החשופה לחטאים, ולפנות את מחשבתו להשגת נבואה וקרבה לה׳. בנוסף, רעיית צאן משמשת כמבחן אלוהי למידת הרחמים. משה הוכיח את מסירותו כשדאג לכל שה ושה בעדרו, ובכך נמצא ראוי לרעות את עדרו של ה׳, עם ישראל [ספתי כהן, חומש קה"ת, אברבנאל]. מנגד, יש המציינים כי הבחירה במקצוע זה, בלב השדה, נועדה גם כדי להסתתר מעיני עוברי אורח מצרים שעלולים היו לזהות את הנסיך הנמלט [הטור הארוך, רלב"ג, תולדות יצחק].
התורה מדגישה כי משה רעה את צאן יתרו. מאחר שרועים נחשדו לא פעם כפסולים לעדות משום שהיו נותנים לבהמותיהם לרעות בשדות זרים ולגזול, חשוב היה לכתוב שמשה לא רעה את צאנו שלו. בכך נמנע ממנו החשד שהוא מפיק רווח אישי על חשבון אחרים [כלי יקר, מלבי"ם, תולדות יצחק]. הדבר גם מעיד על ענוותו של משה, שבחר להתפרנס מיגיע כפיו ולעבוד כשכיר אצל חותנו [ספתי כהן, אברבנאל].
כאשר משה יוצא אל המרעה, נאמר וינהג את הצאן אחר המדבר. המילה המדבר אינה מתארת בהכרח ישימון שומם, אלא שטח פתוח ורחב ידיים המיועד להנהגת צאן ולמרעה [שד"ל, רש"ר הירש, חזקוני, קאסוטו]. באשר למילה אחר, נחלקו המפרשים. גישה אחת מסבירה שמשה חיפש את המקום הטוב והמובחר ביותר, והוביל את הצאן אל עבר נאות דשא [הכתב והקבלה, נתינה לגר, קאסוטו, חנוכת התורה]. גישה מרכזית אחרת גורסת שמשה התרחק במכוון אל עומק המדבר המופקר, הרחק ממקומות יישוב, כדי להבטיח שצאנו לא יגזול אפילו עלה אחד משדותיהם של בעלים פרטיים [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה, מלבי"ם]. אחרים רואים בהליכה זו חיפוש אחר מקום מבודד לחלוטין לחקירה אלוהית [העמק דבר, ספורנו], או תוצאה של השגחה פרטית שכיוונה את צעדיו אל מקום ההתגלות [אור החיים]. ברובד הסמלי, הנהגת הצאן אל המדבר רומזת לעתידו של משה, שעתיד להנהיג את עם ישראל, הנמשל לצאן, במסעו במדבר [רבנו בחיי, ספתי כהן, דעת זקנים, אלשיך].
בסופו של המסע, ויבא אל הר האלהים חרבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההר לא היה קדוש מראש, אלא נקרא "הר האלהים" על שם העתיד, משום ששם עתיד היה ה׳ להתגלות ולתת את התורה, ומשה כתב שם זה בתורה בדיעבד [רש"י, אבן עזרא, שד"ל, רלב"ג, קאסוטו]. דעה נוספת מציעה שהתואר "אלהים" נועד פשוט לתאר הר גבוה ועצום בממדיו [שד"ל, רלב"ג]. המילה חרבה מתייחסת לשמו של ההר או לאזור שבו שכן. יש המפרשים את השם חורב על שום היובש והחום הרב ששררו באותו אזור, המרוחק ממקורות מים לחים [אבן עזרא, העמק דבר, קונטרס חיבה יתירה]. אחרים מזהים את חורב וסיני כשני ראשים של אותו הר עצמו [שד"ל], או מסבירים שההר נקרא כך על שם הסנה הבוער [אבן עזרא הקצר], או על שם חורבנה של עבודת האלילים שעתיד לצאת מאותו מקום [רבנו בחיי]. לפי גישה אחת, ההר היה חד כתער של חרב [פרדס יוסף]. רגע ההגעה להר מתואר כחיבור פלאי, שבו ההר עצמו כמו יצא לקראת משה לקבל את פניו [שפתי כהן].