לאחר קבלת עיקר השליחות, משה מקבל הנחיות מעשיות ומפורטות כיצד להתחיל את תהליך הגאולה. המהלך הראשון אינו פנייה המונית אל כלל העם, אלא פנייה ממוקדת אל ההנהגה הרוחנית והחברתית, תוך מסירת צופן היסטורי המבשר על קץ הגלות.
הציווי לאסוף את זקני ישראל נובע מסיבות מעשיות ומהותיות כאחד. מבחינה מעשית, לא ניתן היה לאסוף את כל הזקנים באוכלוסייה של שש מאות אלף איש, מה גם שלמשה טרם הייתה סמכות רשמית במצרים לזמן אסיפות המוניות [רש"י, קאסוטו, דברי דוד]. לכן, הביטוי מכוון למנהיגים הנבחרים, לחכמים ולראשי הישיבות שהיו במצרים [רש"י, חזקוני, תורה תמימה]. מבחינה מהותית, סודות אלוהיים עמוקים ראויים להימסר לאנשי תבונה [אברבנאל], והפנייה הנפרדת אליהם נעשתה גם מתוך מתן כבוד למעמדם [אור החיים, תורה תמימה]. מעניין לציין כי למרות שמצבו הרוחני של העם היה בשפל והם היו שקועים בעבודה זרה, ה' אינו פותח בתוכחה, אלא מנחה את משה לעורר בהם תקווה דרך זכות אבותיהם והבטחת הגאולה, ורק בשלב מאוחר יותר נדרש מהם לעזוב את האלילים [חומש קה"ת].
משה נדרש להכריז כי ה' נראה אליו. האזכור המפורט של שמות האבות נועד להזכיר את הברית הקדומה ואת השבועה לתת להם את ארץ כנען [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. ההפרדה בפסוק בין הכינוי הכללי "אלהי אבותיכם" לבין הפירוט "אלהי אברהם יצחק ויעקב" מצביעה על שני רבדים של השגחה: השגחה כללית השומרת על קיום האומה, והשגחה פרטית של גאולה הנובעת מאהבת ה' לאבות [העמק דבר]. בנוסף, הפירוט מלמד שקרבת ה' לאדם קיימת תמיד ואינה תלויה בנסיבות חייו החיצוניות, בין אם הוא משגשג כאברהם, חווה עליות ומורדות כיצחק, או סובל תלאות כיעקב [רש"ר הירש].
המסר המרכזי שעל משה למסור טמון במילים פקד פקדתי, שמשמעותן זכירה, השגחה והבאה בחשבון [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. כפילות המילה אינה מקרית, אלא מהווה סיסמה היסטורית מוכרת. בידי הזקנים הייתה מסורת קדומה מיעקב ומיוסף, לפיה הגואל האמיתי יבוא וישתמש בלשון זו, וזהו האות שיגרום להם להאמין בשליחותו של משה [צרור המור, צאינה וראינה, שפתי כהן, קאסוטו].
הפרשנים מוצאים משמעויות רבות בכפילות של הפקידה: יש שרואים בה פקידה אחת המציינת את תום זמן הגלות, ופקידה שנייה המכוונת להצלתם מהייסורים [אור החיים]. אחרים מפרשים כי הפקידה הראשונה היא ביטוי למידת הרחמים כלפי ישראל, והשנייה היא הפעלת מידת הדין כלפי המצרים [רבנו בחיי]. גישה נוספת מציעה שפקידה אחת מופנית לעם ישראל, והשנייה לשכינה שירדה עמהם לגלות והשתתפה בצערם [רבנו בחיי].
סיום הפסוק מחלק את סיבת הגאולה לשני מניעים נפרדים: המילה אתכם מדגישה שה' גואל אותם מעצם היותם זרע האבות, גם לולא נעשה להם עוול [ספורנו, העמק דבר, אברבנאל]. לעומת זאת, הביטוי ואת העשוי לכם מתייחס לאכזריות ולחמס שחוו במצרים; ה' מתערב משום שהוא שונא עוול ומתכוון להעניש את המצרים על מעשיהם [ספורנו, העמק דבר, ביאור יש"ר]. יש המוסיפים כי אותו סבל קשה ועשוק הוא זה שהשלים את מכסת שנות השעבוד שנגזרו מראש, ובכך קירב את הקץ [שפתי כהן].