הדיפלומטיה האלוהית מתחילה לרקום עור וגידים. ה' מנחה את משה כיצד לגשת אל העם וכיצד לעמוד מול שליט האימפריה המצרית. הדברים מנוסחים בקפידה, תוך התחשבות במצבם הנפשי של זקני ישראל ובתפיסת עולמו של פרעה.
ההבטחה וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ מבשרת למשה שזקני ישראל יקבלו את דבריו. רוב הפרשנים מסבירים כי הקבלה המיידית נובעת ממסורת חשאית שעברה מיעקב ויוסף, לפיה הגואל האמיתי ישתמש בביטוי הכפול "פקוד יפקוד" [רש"י, רמב"ן, חזקוני, טור הארוך]. כדי להסיר ספק שמא משה פשוט שמע את הסוד מאביו והוא אינו שליח אמת, מציינים הפרשנים כי משה נותק ממשפחתו ונלקח לארמון פרעה בהיותו בן שתים עשרה. משום כך, הוא לא יכול היה ללמוד את הסוד שעבר בשושלת המשפחתית, וידיעתו הוכיחה את אמיתות שליחותו [רמב"ן, מזרחי, גור אריה]. גישה אחרת מדייקת בלשון הפסוק ומבחינה בין "שמיעה בקול" שהיא ציות מוחלט וביצוע, לבין "שמיעה לקול" שהיא הטיית אוזן ונכונות להקשיב. הזקנים יקשיבו למשה ויתנו דעתם לדבריו, גם אם האמונה השלמה והציות המוחלט יגיעו בשלבים מאוחרים יותר [מלבי"ם, גור אריה]. בנוסף, משה לא יצטרך להרבות דברים או להרים את קולו, שכן דבריו יישמעו ויתקבלו מיד [קיצור בעל הטורים].
כאשר משה והזקנים יפנו לפרעה, הם נצטוו להשתמש בכינוי אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים. בחירה זו אינה מקרית. מחד גיסא, היא מזכירה את ייחוסם של ישראל לעבר ואת היותם מחזיקים באמונתו, וכן את עובדת בואם של האבות מעבר לנהר [רשב"ם, ספורנו, רבנו בחיי]. מאידך גיסא, זהו תואר המותאם בדיוק להבנתו של פרעה. בעולם העתיק, לכל אומה היה אל משלה, ופרעה הכיר את ישראל כ"עברים". פנייה בשם "אלוהי העברים" הייתה שגורה ומוכרת לו, ונועדה למנוע ממנו את התירוץ שאינו מכיר את האלוהים הזה [אור החיים, קאסוטו]. הצורה הייחודית של המילה מעידה גם על עוצמתו של העם, שבו כל פרט ופרט ניחן באומץ ובכוח הרוחני של האומה כולה [רש"ר הירש].
גם המילה נִקְרָה עָלֵינוּ נבחרה בקפידה דיפלומטית. משמעותה היא הזדמנות פתאומית, פגישה מקרית או התגלות שלא מתוך הכנה מוקדמת [אבן עזרא, רש"י, ספורנו]. השימוש במושג של "מקרה" נועד לדבר בשפתו של המלך המצרי, שכן התפיסה האלילית ראתה במפגש עם האל אירוע כפוי, פתאומי וחיצוני, ולא קשר נבואי רציף וקדוש [רש"ר הירש, קאסוטו, משכיל לדוד]. מעבר לכך, התגלות זו מתוארת כארעית משום שארץ מצרים מלאה בטומאה וגילולים, ולכן אינה ראויה להתגלות קבע נבואית, מה שמוביל לדרישה לצאת אל המדבר [גור אריה].
הבקשה המרכזית מפרעה היא נֵלְכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים. בקשה זו, המציגה יציאה זמנית להקרבת קורבנות במקום שחרור מוחלט, מעוררת דיון נרחב בקרב הפרשנים. גישה אחת גורסת כי לא הייתה כאן כל כוונת רמייה. ה' ביקש להעמיד את פרעה בניסיון. לו היה משה מבקש שחרור מוחלט של עבדיו, סירובו של פרעה היה מובן מבחינה פוליטית וכלכלית. אך סירובו להעניק חופשה קצרה של שלושה ימים בלבד, חשף את אכזריותו, את רוע לבו ואת קושי עורפו, ובכך הצדיק את המכות הכבדות שניחתו עליו לאחר מכן [שד"ל, הכתב והקבלה, מלבי"ם, אלשיך].
לעומת זאת, פרשנים אחרים סבורים כי אכן הייתה כאן עורמה אלוהית מכוונת. הבקשה המצומצמת נועדה לגרום למצרים להסכים להשאיל לישראל כלי כסף וזהב לקראת חגם. יתרה מכך, התחושה שישראל אמורים לחזור היא זו שפיתתה את פרעה וצבאו לרדוף אחריהם לתוך ים סוף, ובכך הושלמה מפלתם. עורמה זו נתפסת כעונש של "מידה כנגד מידה" על כך שהמצרים שיעבדו את ישראל בתחילה בדרכי עורמה וב"פה רך" [אור החיים, העמק דבר, צאינה וראינה].
הסבר נוסף לבקשת היציאה הקצרה למדבר הוא חינוכי. ה' רצה להכניס את ישראל לעול המצוות בהדרגה, צעד אחר צעד, החל ממסע קצר לקבלת מצוות ראשונות, בדומה לניסיונות ההדרגתיים שעבר אברהם אבינו [רבנו בחיי, רבינו חננאל]. המרחק של שלושה ימים מצוין במדויק, שכן זהו מהלך הדרך הנדרש כדי לצאת מגבולות מצרים ולהגיע אל המדבר שבו יוכלו לעבוד את אלוהיהם בחופשיות [תולדות יצחק].