במעמד נשגב זה במדבר, משה חווה את תחילת דרכו הנבואית דרך חיזיון פלאי המשלב התגלות אלוהית ותופעת טבע החורגת מחוקיות העולם. הראייה הזו נועדה לו בלבד, גם אם היו עמו אנשים נוספים באותה עת [העמק דבר].
הכתוב פותח בהופעת מַלְאַךְ ה'. פרשנים רבים דנים בזהותו של מלאך זה ובאופן ההתגלות. גישה אחת מסבירה כי מדובר במלאך ממשי, כמו מיכאל, שהקדים להופיע כדי להכין את דעתו של משה לנבואה, ורק לאחר שמשה כיוון את לבו, התגלה אליו כבוד השכינה [רמב"ן, טור הארוך]. גישה אחרת רואה במלאך ביטוי להשגחה האלוהית ולשכל הפועל הנשלח להציל את ישראל [רלב"ג]. יש המבארים כי המלאך אינו ישות נפרדת אלא כינוי להתגלות ה' בעצמו, הפועל כפועל ומנהיג בעולם [הכתב והקבלה, קאסוטו]. מנגד, יש המדגישים כי בשלב זה, בתחילת דרכו, נבואתו של משה עדיין הייתה מלווה במראות, חידות ודמיונות בדומה לשאר הנביאים, ועל כן התגלה אליו מלאך בתוך אש, ורק לאחר מתן תורה התעלתה נבואתו למדרגה של דיבור פנים אל פנים ללא אמצעים חזותיים [ספורנו, מלבי"ם, אברבנאל].
ההתגלות מתרחשת בְּלַבַּת־אֵשׁ. מבחינה לשונית, רוב הפרשנים מסכימים כי המילה "לבת" משמעותה שלהבת, או לחלופין ליבת האש ומרכזה [רש"י, אבן עזרא, שד"ל, גור אריה]. כלומר, ההתגלות הייתה בתוך מוקד האש עצמה, ויש המוסיפים כי האש עצמה הייתה המלאך [מלבי"ם].
המוקד החומרי של החיזיון הוא הַסְּנֶה, המזוהה כמין קוץ יבש ומצוי במדבר, שעל שמו נקרא גם הר סיני [אבן עזרא, שד"ל, ביאור יש"ר]. הבחירה להתגלות דווקא מתוך שיח קוצני ונמוך עוררה דיון נרחב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהסנה מסמל את השתתפותו של ה' בצערם של ישראל, בבחינת "עמו אנוכי בצרה", והוא מדגים כיצד השכינה שורה גם במקומות השפלים ביותר וכי אין מקום הפנוי ממנה [רש"י, ספורנו, הירש, מזרחי]. הסברים נוספים מצביעים על כך שהסנה נבחר משום שאי אפשר לחרוט ממנו פסלים לעבודה זרה [חזקוני, דעת זקנים], או משום שהוא צומח במקום טהור שאין בני אדם ובהמות הולכים בו [פענח רזא]. מנגד, יש הרואים בשיח הקוצני משל לאנשים הפשוטים בעם, שהשתוקקותם לה' בוערת תמיד ואינה באה על סיפוקה, ומשה נדרש להכיר בערכם כדי להפוך למנהיג אמיתי [חומש קה"ת].
הפליאה הגדולה בחיזיון מתוארת במילים בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. הפרשנים מבחינים בין פעולת הבערה לפעולת האכילה. בֹּעֵר משמעותו שהאש דולקת ונאחזת בדבר, ואילו המילה אֻכָּל, שהיא תואר לפעולה מתמשכת בהווה (בינוני פועל), משמעותה כליון ושריפה לאפר [רמב"ן, אבן עזרא, ברטנורא, ביאור יש"ר]. הנס היה שהאש הקיפה את הקוצים ולהטה בתוכם, אך לא שרפה אותם כלל, עד כדי כך שאפילו גחלת לא נוצרה שם [רשב"ם, שד"ל, מלבי"ם]. יש אף שהסבירו כי הסנה, בדרך פלא, החליש את עוצמת האש [העמק דבר].
תופעה זו מתפרשת על ידי רוב המפרשים כסמל למצבם של ישראל בגלות. האש המכלה מסמלת את הצרות, הייסורים והאויבים המקיפים את העם, ואילו הסנה שלא נשרף מבטיח שעם ישראל לעולם לא יושמד בתוך כור ההיתוך של המכות והגזירות [ספורנו, חזקוני, שפתי כהן]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי הסנה מסמל דווקא את המצרים, שהקב"ה מותיר אותם בחיים למרות אש הצרות המכה בהם, רק כדי להמשיך ולהראות בהם את כוחו. לחלופין, האש בוערת מתוך הסנה משום שהקוצים מסמלים את המחלוקות הפנימיות בתוך עם ישראל, המייצרים את אש הגלות, ובכל זאת מציאות העם נשארת קיימת [כלי יקר]. חזות זו של אש הפועלת בניגוד לטבעה, נועדה להעביר למשה מסר כפול: הבטחה לקיום הנצחי של העם מחד, ורמז על אופייה של הגאולה מאידך.