מול ההוראה האלוהית הכפולה – ללכת לפרעה ולהוציא את העם – משה מציב שתי שאלות נוקבות, המבטאות את חששותיו משני חלקי השליחות. הפרשנים מסכימים כי שאלות אלו אינן נובעות מסירוב גרידא, אלא מענווה עמוקה ומהבנה מפוכחת של גודל המשימה.
בחלקו הראשון של הפסוק, מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, משה מתמקד בעצמו ובחוסר התאמתו לעמוד מול מלך מצרים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה חש שפלות אישית עצומה; הוא רועה צאן פשוט וחסר מעמד, ואינו רואה עצמו ראוי להיכנס לחצר המלכות ולדבר עם מלך אדיר, אפילו לא כדי להגיש לו מנחה, קל וחומר כדי להציב לו דרישות [רש"י, רשב"ם, כלי יקר, רלב"ג]. מבחינה לשונית, המילה אָנֹכִי מבטאת את עצמותו ומהותו הפנימית של האדם, ומשה טוען כי מהותו הבסיסית אינה מתאימה לתפקיד כה רם [אבן עזרא, אבי עזר].
מעבר לענווה ולחוסר הכוח החומרי והפיזי [העמק דבר], משה מעלה חשש ממשי לחייו. הוא הרי נמלט ממצרים כפליט הנידון למוות לאחר שהרג איש מצרי, והחזרה לארמונו של פרעה משולה לכניסה למקום של רוצחים שבו הוא עלול להיהרג מיד [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, אברבנאל, אלשיך]. עם זאת, יש המפרשים כי אמירה זו של משה אינה בהכרח פקפוק או סירוב, אלא מטבע לשון מקובל במזרח הקדום, שנועד להביע ענווה יתרה לנוכח קבלת תפקיד כה מרומם [קאסוטו].
בחלקו השני של הפסוק, וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, משה עובר לדון במצבם של ישראל. כאן הוא אינו שואל על יכולותיו, אלא על זכותם של המונְהגים. הגישה המרכזית היא שמשה תמה איזו זכות עומדת לישראל שייעשה להם נס כה עצום, שהרי באותה עת הם היו שקועים בטומאת מצרים ובעבודה זרה [רש"י, ספורנו, כלי יקר, מלבי"ם, חתם סופר]. משה גם חושש מן הקושי הרוחני להנהיג אומה בעלת טבע סרבני [העמק דבר], ומכך שאמנם העם ישמח להשתחרר מעבדות, אך יסרב לצאת למסע במדבר הכולל מלחמות מול עמי כנען [רבנו בחיי].
נדבך נוסף בפירוש הפסוק נוגע לאופן הגאולה הרצוי. משה פונה בפסוק אל ה׳ בשם "אלוהים", המייצג את מידת הדין, משום שהוא מבין שמצד שורת הדין טרם הגיע זמן הגאולה ואין לישראל זכות מיידית להיגאל [שפתי כהן]. מתוך אהבתו לישראל, משה מסרב לשמש כשליח משום שהוא מעדיף שה׳ יגאל את העם בעצמו וללא מתווכים; גאולה הנעשית על ידי בשר ודם עשויה להיות זמנית ולהוביל לשעבודים נוספים, בעוד שגאולה ישירה מאת ה׳ תהיה גאולה קיימת ונצחית [בית הלוי]. בנוסף, משה חושש שמא הוא רק יוציא אותם ממצרים אך לא יזכה להכניסם לארץ ישראל, ולכן הוא מהסס לקחת על עצמו שליחות שתישאר חלקית [אברבנאל].
הפרשנים מציינים כי תשובת ה׳ בפסוק הבא מותאמת במדויק לשתי שאלותיו של משה, "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון" [רשב"ם, חזקוני, ביאור יש"ר]. לחשש האישי מהעמידה מול פרעה עונה ה׳ "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" – הכוח אינו שלך אלא שלי; ולחשש בדבר זכותם של ישראל להיגאל, ה׳ משיב כי הזכות אינה נמצאת בעבר אלא בעתיד – קבלת התורה על הר סיני היא המטרה והזכות שבשלה הם יוצאים ממצרים [כלי יקר, רבנו בחיי, חתם סופר].