ההתגלות האלוהית בסנה פותחת בהצהרה ישירה של בורא עולם אל משה, החושפת את נקודת המבט השמימית על סבלם של ישראל. פסוק זה משרטט מהלך מדורג של השגחה – מראייה, דרך שמיעה, ועד לידיעה עמוקה – המבשר על תפנית היסטורית ומעבר ממידת הדין למידת הרחמים, לקראת גאולתם הקרבה של ישראל.
הפסוק פותח בשם יְהֹוָה, בניגוד לשימוש בשם "אלוהים" בפסוקים הקודמים. שינוי זה מסמל מעבר ממידת הדין הקפדנית אל מידת הרחמים והחמלה כלפי העם [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, קאסוטו]. יש המציינים כי הדובר בפועל הוא מלאך, המדבר בלשון שולחו ומעביר את דבר ה' [אבן עזרא].
הכפילות בפועל רָאֹה רָאִיתִי זוכה למספר התייחסויות:
מבחינה לשונית, הכפלת הפועל משמשת לחיזוק ואימות, במשמעות של "אמנם ראיתי" או "האמת היא שראיתי", וזאת כדי להדגיש את ודאות ההשגחה חרף התמשכות הגלות [ספורנו, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר].
מבחינה רעיונית, הכפילות מרמזת על שתי ראיות שונות של הקדוש ברוך הוא: מחד גיסא, הוא רואה שעדיין לא הגיע הקץ המתוכנן של הגלות, אך מאידך גיסא, הוא רואה שישראל סבלו עינוי כה רב, עד שהשלימו את מכסת הסבל של ארבע מאות השנים בזמן קצר בהרבה [שפתי כהן]. בנוסף, ה' רואה שאם ישראל ישהו במצרים עוד רגע קצר, הם ישקעו בטומאה עד שלא תהיה להם תקומה, ולכן הגאולה מוכרחת לבוא מיד [אור החיים, חומת אנך].
גישה אחרת מסבירה כי הכפילות משיבה לשאלה מדוע התעכבה הגאולה עד כה: בעבר ה' "ראה" את סבלם, אך צעקתם הייתה רק תלונה על הקושי הפיזי. כעת הוא "רואה" שצעקתם הפכה לתפילה כנה המופנית אליו, ולכן הגיעה עת הגאולה [כלי יקר].
המילה עֳנִי מתארת את הסבל, הלחץ והעינוי [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש]. הציון המפורש אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם בא ללמד ששפלות הנפש ועניות הדעת של ישראל אינן תכונות מהותיות שלהם, אלא תולדה ישירה של שהותם בארץ מצרים הלוחצת; ברגע שיצאו לחופשי, הם יתגלו בעוצמתם [העמק דבר]. כמו כן, ציון המקום מדגיש שארץ מצרים צרה מלהכיל אותם, מה שמעצים את הדוחק [אברבנאל]. השימוש בביטוי עַמִּי מלמד על חיבתו של ה' לישראל, שרואה אותם כבר עתה מבעד לשפלותם כעמו הנבחר המיועד לגדולות [רש"ר הירש, קאסוטו].
בהתייחסות לביטוי וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, המילה נֹגְשָׂיו מכוונת לשוטרים ולממונים האכזריים המתעללים בעם [ביאור שטיינזלץ, אוהב גר]. הפרשנים עומדים על הפער הלשוני בין צַעֲקָתָם (ברבים) לבין נֹגְשָׂיו (ביחיד): השעבוד והנגישה הונחתו על כלל העם באופן שווה כאחד, אך הצעקה בקעה מליבו של כל יחיד ויחיד באופן אישי [אור החיים]. זווית נוספת מציעה שהצעקה לא נבעה רק מסבל אישי, אלא גם מתוך רחמנותם של השוטרים העבריים שצעקו מתוך הזדהות עמוקה עם כאבם של אחיהם המוをכים [פרדס יוסף].
הפסוק נחתם במילים כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. המילה כִּי משמשת כאן כמילת חיזוק במשמעות של "אכן" [ברכת אשר], או כנתינת טעם: ה' שומע לצעקתם מפני שהוא יודע עד כמה כאבם אמיתי ובלתי נסבל [אברבנאל, רלב"ג].
המעבר מראייה ושמיעה אל "ידיעה" מצביע על עומק ההשגחה: בני אדם יכולים לראות רק את המכות הפיזיות הגלויות ולשמוע את הצעקות, אך הקדוש ברוך הוא יודע ומכיר את המכאובים הפנימיים, את העלבון, ואת צער הלב הנסתר שאינו נראה לעין [אבן עזרא, הטור הארוך, מלבי"ם, רש"י].
תובנה פסיכולוגית עמוקה מוסיפה כי אדם שירד מגדולתו מתרגל עם הזמן למצבו השפל, שוכח את עברו המפואר, ומרגיש רק את הכאב הפיזי של ההווה. בני ישראל במצרים כבר שכחו את המדרגה הרוחנית העצומה של האבות. לכן, רק ה' באמת "יודע" את מכאוביהם – הוא היחיד שיכול לאמוד את עומק הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ואת גודל האובדן הרוחני מעבר לסבל הפיזי [בית הלוי].