שמות, פרק ה׳, פסוק כ״ב

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה מהמולת העיר אל מקום ההתגלות הראשון של ה', כדי לשפוך את לבו על החמרת השעבוד. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי, תוך שימוש בשם המבטא יראה ממידת הדין הפוגעת כעת בעם, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, כלומר מדוע הנחת לשלטון האכזרי להכביד את עולו ולא הקלת עליו כפי שציפיתי. מתוך כאב אישי ואחריות הוא מוסיף וקובל לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי, שכן אם נגזר על ישראל לסבול עוד, הוא מצר על כך שהפך בעל כורחו לגורם המביא עליהם אסון. דרישתו השכלתנית להבין את ההשגחה נתפסת מצד אחד כחטא של הרהור שבעטיו לא ייכנס לארץ, אך מנגד היא מתפרשת כזעקת מנהיג אוהב בתוך תהליך מכוון של הסתרה, שנועד להגדיל את שכרם של ישראל בטרם תבוא הישועה.