תארו לעצמכם שאתם רואים מראה שמימי מדהים, עם מלאכים וגלגלים ענקיים, ופתאום נשמע קול שמצווה על משימה שעלולה להישמע קצת מפחידה. ה׳ פונה אל המלאך גבריאל, שנקרא כאן הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים, ונותן לו תפקיד. המילה וַיֹּאמֶר מופיעה פעמיים ברצף כדי להראות שה׳ מזרז את הפעולה.
ה׳ אומר למלאך: בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב. המילה בינות פירושה בין. על המלאך להיכנס אל החלל שנמצא בין הגלגלים של המרכבה השמימית, ממש מתחת למלאכים המיוחדים שנקראים כרובים. שם הוא מקבל הוראה נוספת: וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים. הוא צריך להושיט את שתי כפות ידיו, שנקראות חופניים, ולקחת גחלים בוערות מתוך האש שנמצאת שם. השלב הבא הוא וּזְרֹק עַל הָעִיר, כלומר לזרוק את האש על ירושלים כסימן לעונש שעומד להגיע עליה.
אבל מאחורי הציווי הזה מסתתר סוד גדול של רחמים. ה׳ בכלל לא רצה שהמלאך יזרוק את האש מיד. הוא נתן את ההוראה בקול רם כדי שהנביא ישמע, יזהיר את עם ישראל, והם יספיקו לתקן את המעשים שלהם ולחזור בתשובה. כדי לרכך את המכה, המלאך גבריאל לא לקח את הגחלים בעצמו, אלא ביקש ממלאך אחר שיעביר לו אותן מיד ליד. ההעברה הזו קיררה קצת את הגחלים והחלישה את העונש. המלאך אפילו המתין עם הגחלים בידיו במשך שש שנים שלמות כדי לתת לעם עוד זמן, ובזמן הזה האש הלכה ונחלשה עוד יותר. בסוף, הנביא מספר וַיָּבֹא לְעֵינָי, כלומר שהוא ראה במו עיניו את המלאך נכנס למלא את הציווי, אך כאן התיאור עוצר לרגע כדי להסביר לנו קצת יותר על מראה הכרובים לפני שנמשיך בסיפור.