יחזקאל משתמש בדימוי עז מעולם החי כדי לחשוף את אופיים האמיתי של נביאי השקר שפעלו בעם. המילה כשועלים מתייחסת לחיה הידועה, והמילה בחרבות נגזרת מלשון חורבה, או מקום פרוץ [מצודת ציון, רד"ק]. הצירוף נביאיך ישראל נועד להדגיש באורח אירוני כי מדובר בנביאים של העם שהעמידו את עצמם מדעתם, ואינם נביאי ה' [רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי הדימוי לשועל ממחיש את דרך הפעולה הערמומית של נביאי השקר, אך הם מציגים לכך כמה פנים המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה מתמקדת בהרסנות. כשם ששועלים מנצלים מקום פרוץ בגדר כדי לחדור לכרם ולהשחית אותו, כך נביאי השקר מנצלים את ה"פרצות" הרוחניות בעם. הם מאתרים אנשים קטני אמונה, חודרים דרכם, מחניפים להם ומושכים אחריהם את שאר העם לכדי השחתה מוחלטת של כרם ישראל [רד"ק, מלבי"ם].
לצד ההרסנות, הדימוי חושף גם את פחדנותם של נביאי השקר ואת אוזלת ידם. שועל הנמצא בחורבה אינו עומד להילחם כאשר אדם מתקרב אליו, אלא ממהר לברוח דרך פרצה אחרת. בדומה לכך, נביאי השקר אינם ניצבים בפרץ כדי להגן על העם בשעת צרה או כדי לגדור את החומה הרוחנית. כאשר הם נתפסים בשקר שלהם או כשהסכנה מתקרבת, הם אינם מתמודדים אלא מתחמקים מאחריות, בורחים ומפקירים את העם [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם].
זווית נוספת מתמקדת במיקום עצמו, בחרבות. שועלים מטבעם נחבאים בחורבות ואינם מעזים להיכנס למקומות מיושבים מתוך פחד מבני אדם [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. מתוך כך נלמד על תזמון הופעתם של נביאי השקר: הם לא העזו לפעול בימי המלכים הצדיקים כדוד ושלמה, כשהממלכה הייתה מיושבת ומתוקנת, אלא הרימו את ראשם והופיעו רק כאשר ירושלים כבר הייתה שרויה בחורבן רוחני ונגזרה עליה גזירת כליה מאת ה' [אברבנאל].