נביאות השקר יצרו עיוות מוסרי חמור בכך שהפכו את הסדר הרוחני הראוי. במקום להדריך את העם לאמת, נבואותיהן פגעו בשני קצוות הקשת המוסרית: הן גרמו סבל חינם לאנשי המעלה, ובו בזמן העניקו תחושת ביטחון מזויפת לחוטאים, ובכך מנעו מהם לתקן את דרכיהם.
הפרשנים מסבירים כי המילה הַכְאוֹת משמעותה שבירה או כאב, בדומה לביטוי "ונכאה לבב", והמילה הִכְאַבְתִּיו נגזרת מלשון מכאוב וחולי. כמו כן, השימוש בביטוי מִדַּרְכּוֹ הָרָע מדגים כי המילה "דרך" מופיעה לעיתים במקרא בלשון זכר [רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהַכְאוֹת לֵב צַדִּיק שֶׁקֶר מתאר מצב שבו נביאות השקר היו קוסמות וחוזות רעה ומוות לאדם הצדיק. נבואות אלו, שייתכן ונאמרו מתוך שיקולי כדאיות [ביאור שטיינזלץ], הפחידו את הצדיק וגרמו ללבו להישבר ולהצטער. על כך אומר ה', וַאֲנִי לֹא הִכְאַבְתִּיו, כי הצער הזה נגרם בשקר מוחלט. ה' לא דיבר אל נביאות השקר ולא גזר מיתה או רעה על הצדיק.
העוול השני שעשו נביאות השקר היה וּלְחַזֵּק יְדֵי רָשָׁע. בעוד שאת הצדיק הפחידו, לרשע הן ניבאו טובות והבטיחו לו שלום וחיים. תוצאתה ההרסנית של הבטחה זו הייתה לְבִלְתִּי שׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָע לְהַחֲיֹתוֹ. תחושת הביטחון המזויפת מנעה מהרשע את הרצון והצורך לחזור בתשובה ולהיטיב את דרכיו, ובכך נשללה ממנו האפשרות להשיג חיים אמיתיים דרך התיקון. נמצא שמעשיהן של נביאות השקר הביאו רעה כפולה, הן על הצדיק והן על הרשע [מצודת דוד].