תפקידם המהותי של מנהיגי העם ונביאיו הוא להוות חומת מגן רוחנית ופיזית, אך הם מעלו בתפקידם והפקירו את העם בשעת חולשתו. הפרשנים נחלקו למי מופנית ההאשמה בפסוק. יש הסבורים כי הדברים מכוונים כלפי נביאי השקר והנביאים הנבלים [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים מפרשים כי התוכחה מופנית לשרי ישראל וגדוליו, שהיה בידם הכוח למחות ולעצור את ההידרדרות [רד"ק].
ברמה המילולית, המילה בַּפְּרָצוֹת מתארת מקום שבור ופרוץ בחומה, והביטוי וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר משמעו בניית כותל [מצודת ציון]. עם זאת, רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק משתמש בדימוי של חומה פרוצה כדי לתאר מצב רוחני רעוע. ההאשמה לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת משמעה שהם לא עשו מעשים טובים שהיו יכולים לעכב את הרעה מלבוא [רש"י, חומת אנך], ולא עמדו בתפילה כדי ללמד זכות על הדור ולבלום את הפורענות [מצודת דוד, מלבי"ם]. יתרה מכך, מילת השלילה שבתחילת הפסוק חלה גם על המשכו, כלומר לא גדרתם גדר – לא הוכחתם את העם, לא החזרתם אותם בתשובה ולא תיקנתם את פרצות הדור [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק].
בניגוד לנביאי אמת או לגיבורים העומדים במקום שבו החומה פרוצה כדי להילחם באויב ולגונן על העיר, מנהיגים אלו נהגו כשועלים. במקום להתמודד עם הסכנה ולהתריע עליה כפי שחובתם דורשת, הם ברחו דרך הפרצות כשהאויב הגיע, ואף ניצלו את חולשת העם והחרבות כדי להרחיב את ההרס לתועלתם האישית [מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מטרת העמידה בפרצה ובניית הגדר הייתה לאפשר לעם לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם ה'. יום זה מתואר כיום האף, הרוגז והגזירה האלוהית, שבו ה' מביא את תשלום גמול העוון [רד"ק, מצודת דוד]. לו היו המנהיגים בונים את חומת התשובה והמעשים הטובים, זכות זו הייתה עומדת לישראל כמגן במלחמה ומונעת מיד האויב לשלוט בהם [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].