ה' מכריז מלחמה אקטיבית נגד פרקטיקות הכישוף וההונאה של נביאות השקר, ומבטיח לפרק את כלי השליטה שלהן ולשחרר את האנשים שנלכדו ברשתן. ה' פונה ישירות נגד אביזרי הכישוף, ומצהיר הִנְנִי אֶל כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה כלומר, הנה אני פונה נגד הכסתות שבאמצעותן אתן צדות את בני העם [מצודת דוד, רד"ק, מצודת ציון].
פעולת הפירוק מתוארת במילים וְקָרַעְתִּי אֹתָם מֵעַל זְרוֹעֹתֵיכֶם. באשר לזהות הזרועות שעליהן מונחות הכסתות, מציגים הפרשנים שתי תפיסות. יש הסבורים כי מדובר בזרועותיהן של המכשפות עצמן, בעוד אחרים מפרשים שאלו זרועותיהם של האנשים השואלים בעצתן, אך הכתוב מייחס אותן לנביאות משום שהן אלו שמפעילות את הכישוף [רד"ק]. מעבר למשמעות הפיזית, קריעת הכסתות מסמלת את חורבנה העתידי של ירושלים, שבו יתבטלו לחלוטין כל תחבולות הכזב הללו כאילו נקרעו מעל הזרועות [מצודת דוד].
הנביאות מתוארות כמי שצדות אֶת נְפָשִׁים, צורה דקדוקית חריגה בלשון זכר שנועדה לתאר את האנשים עצמם [רש"י, רד"ק, מלבי"ם], והן עושות זאת לְפֹרְחוֹת, מילה הנגזרת מלשון תעופה וריחוף [מצודת ציון]. הפרשנים מציעים מגוון גישות להבנת מהות תעופה זו. גישה אחת מסבירה זאת כדימוי ציורי, לפיו הנביאות צדות את הנפשות כאילו היו ציפורים פורחות [ביאור שטיינזלץ]. גישה שנייה מתמקדת בהיבט הפסיכולוגי, ומסבירה כי הנביאות משתמשות במילים ובנבואות זעם כדי לשכנע אנשים שהם עתידים למות, ובכך גורמות לנפשם לפרוח מרוב פחד [רד"ק]. גישה שלישית רואה בכך פעולה רוחנית הרסנית של החטאת העם, הגורמת לנפש לפרוח ולצאת מן הגוף לקראת אובדנה [מצודת דוד], או במילים חריפות יותר, הפרחת הנפשות ישירות לגיהינום [רש"י]. מנגד, ישנה גישה מיסטית שלפיה הנביאות לוכדות את הנפשות ומוסרות אותן לרשות כוחות הטומאה והשדים הפורחים באוויר [מלבי"ם].
למרות כוחן המדומה של נביאות השקר, ה' מבטיח גאולה לנפשות הלכודות ומצהיר וְשִׁלַּחְתִּי אֶת הַנְּפָשׁוֹת. פועל זה מבטא שחרור ועזיבה של דבר לרצונו החופשי, בדומה לציפור המשתלחת מן הקן [מצודת ציון]. ה' ישחרר את הנפשות השבויות מקסמי הנביאות ויציל אותן מאובדן [רש"י, ביאור שטיינזלץ], כך שהנביאות לא יוכלו עוד לרמות ולהחטיא את העם [מצודת דוד].