נביאי השקר פועלים מתוך הונאה כפולה, תוך שהם משלבים בין דמיונות אישיים לבין שימוש בטכניקות של ניחוש כדי לייצר אשליה של נבואת אמת. הפסוק חושף את הריקנות שבמעשיהם ואת התקווה המאכזבת שהם נוטעים בשומעיהם.
המילה חָזוּ מבטאת לשון של נבואה [רש"י], אך הפרשנים מסכימים כי נבואה זו ריקה מתוכן. נביאים אלו השתמשו בשתי דרכים כדי להטעות את הציבור: מצד אחד הציגו חזיונות שקר, ומצד שני עסקו בקסמים, להטוטים וניחוש עתידות, שלעיתים פגעו במקצת האמת וכך פיתו את ההמונים להאמין להם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. קיימת אבחנה מדויקת בין המושגים: שָׁוְא מתאר דבר שאין בו כל ממש והוא קיים רק ברוח דמיונם של נביאי השקר, ואילו כָּזָב מתאר הבטחה שאינה עתידה להתקיים במציאות [מלבי"ם].
חומרת מעשיהם מתבטאת בכך שהם הָאֹמְרִים נְאֻם־ה' וַה' לֹא שְׁלָחָם. הם עוטפים את הניחושים ודמיונות השווא שלהם באצטלה אלוהית ומייחסים אותם לה', למרות שהוא מעולם לא דיבר אליהם ולא שלח אותם [מצודת דוד, מלבי"ם].
בסוף הפסוק, המילה וְיִחֲלוּ נגזרת מלשון תוחלת, תקווה והמתנה [רש"י, מצודת ציון]. סביב משמעות התקווה לקַיֵּם דָּבָר עולות שתי גישות מרכזיות:
גישה אחת מתמקדת בנביאי השקר עצמם, ותוהה כיצד הם מעיזים לקוות ולהבטיח שדבריהם יתגשמו, שהרי אין להבטחותיהם שום בסיס מציאותי והן אינן מגובות בשליחות אלוהית [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
מנגד, גישה שנייה מתמקדת בקהל השומעים. לפי פירוש זה, נביאי השקר נוטעים תקוות שווא בעם ישראל, והעם הוא זה שמייחל וממתין להתגשמות ההבטחות, תוחלת שסופה להכזיב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].