זעם אלוהי מתפרץ ככוח איתני הטבע כדי להרוס את חומות השקר. הסערה העזה, הגשם והברד אינם אלא משל להבאת אויב חזק ואכזר, אשר ינפץ את נביאי השקר ויבטל את נבואתם לחלוטין [מצודת דוד].
המילה וּבִקַּעְתִּי (שבה האות בי"ת מנוקדת בחיריק [מנחת שי]) מתארת פעולה שבה הרוח עצמה היא זו שתבקע ותשבור [רד"ק, מלבי"ם]. המילה בְּאַפִּי משמעותה בכעסי, והמילה לְכָלָה מורה על חורבן עד תום [ביאור שטיינזלץ].
ישנה הבחנה עמוקה בין שני המונחים המופיעים לאורך הנבואה לתיאור הכעס האלוהי: בַּחֲמָתִי ובְּאַפִּי. בעוד ש"חמה" מייצגת את הכעס הפנימי והאצור, ה"אף" הוא ההתגלות החיצונית של הכעס שבאה לידי ביטוי בענישה. התהליך מתחיל כאשר הכעס הפנימי (בַּחֲמָתִי) בוקע ומעורר רוח סערה. לאחר מכן, הכעס יוצא החוצה ומתבטא בעונש מוחשי של גשם שוטף (בְּאַפִּי). בדרך כלל, לאחר שהכעס מתפרץ החוצה כעונש, החמה הפנימית שוככת והדעת מתקררת. אולם כאן מודגש כי החמה הפנימית אינה נרגעת; היא מתעוררת שוב בעוצמה רבה יותר, מקפיאה את הגשם והופכת אותו לאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ (אבני ברד) הרסניות, שמכות שוב בְּחֵמָה, במטרה להביא להרס מוחלט ולְכָלָה [מלבי"ם].