גזר הדין המוטל על נביאי השקר מציג ענישה משולשת וחמורה, המנתקת אותם באופן מוחלט מהנחלה הרוחנית, הנצחית והפיזית של העם.
ההכרזה והיתה ידי אל הנביאים מתפרשת כמכת ידו הקשה של ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כאשר המילה אל משמשת כאן במשמעות של "על" [רד"ק].
העונש הראשון הוא בסוד עמי לא יהיו. המילה בסוד משמעותה קיבוץ, חבורה ואסיפה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהנביאים הללו יוצאו מתוך קבוצת העם ולא ייחשבו כחלק ממנו. עם זאת, יש המעמיקים לפרש כי מדובר בשלילת החלק הרוחני של העם – לא יהיה להם חלק בתורה, בקדושה ובטוב הגנוז השמור לישראל [מלבי"ם, רד"ק]. מסורת תלמודית מציגה זווית שונה, ולפיה הכוונה היא שלא יהיה להם חלק ב"סוד העיבור", כלומר בסמכות הפנימית לקבוע את לוח השנה [חומת אנך].
העונש השני קובע כי ובכתב בית ישראל לא יכתבו. מבחינה דקדוקית, המילה ובכתב מנוקדת בקמץ תחת האות תי"ו, דבר המעיד על צורת סמיכות [מנחת שי]. רוב המפרשים מסכימים כי מונח זה מתייחס לחיי הנצח, ולכך שנביאי השקר לא יירשמו בספר החיים של העולם הבא יחד עם הצדיקים. גישה נוספת רואה בכך עונש היסטורי: הם יאבדו מהזיכרון הקולקטיבי של האומה, דבריהם לא יונצחו בספרים, והם לא יימנו עם מנהיגי העם [ביאור שטיינזלץ]. על פי המסורת התלמודית, שלב זה מתייחס לשלילת הזכות ל"סמיכה" להוראה [חומת אנך].
העונש השלישי הוא ואל אדמת ישראל לא יבאו. כמשמעו, נשללת מהם הזכות לשוב לארץ ישראל יחד עם ציבור השבים מגולת בבל בזמן הגאולה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מערכת ענישה זו מקבילה במדויק לשלוש המתנות הטובות שנתן ה' לישראל: התורה (שנשללת מהם ב"סוד עמי"), העולם הבא (שנשלל ב"כתב בית ישראל"), וארץ ישראל. בכך הם מאבדים את החיבור השלם, הן של החיים הגופניים והמדיניים והן של חיי הנפש [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בהצהרה וידעתם כי אני אדני ה', שמשמעותה היא שעל ידי ענישה מוחלטת זו ייוודע שה' נאמן לשלם גמול מדויק וצודק על מעשיהם [מצודת דוד].