יחזקאל הנביא נשא במעמד חשוב ומרכזי בקרב קהילת הגולים בבבל, ושימש ככתובת רוחנית עבור מנהיגי העם [ביאור שטיינזלץ]. בתום נבואותיו הקודמות, מגיעה אליו משלחת של זקנים מגלות יהויכין, אשר מתיישבים לפניו ומציגים כלפי חוץ חזות של אנשים צדיקים שבאו לדרוש את דבר ה' ולהתפלל [רד"ק, אברבנאל]. עם זאת, מתחת להעמדת הפנים הזו הסתתרה מציאות מורכבת של כוונות נסתרות. ישנו הבדל מהותי בין "זקני יהודה" שהוזכרו בפרקים הקודמים בספר והיו אנשים צדיקים, לבין קבוצה זו של זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, שהיו אנשים רשעים [מלבי"ם].
הפרשנים מקדישים תשומת לב רבה לניסוח התחבירי החריג בתחילת הפסוק. המילה וַיָּבוֹא נכתבה בלשון יחיד, אף על פי שהיא מתייחסת לקבוצת אֲנָשִׁים רבים, במקום המילה הצפויה "ויבואו" [מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. חריגה זו הולידה שתי גישות פרשניות באשר לאופן הגעתם:
הגישה הראשונה גורסת כי לשון היחיד באה להדגיש את האחדות המחשבתית של הזקנים, שבאו כולם בהסכמה מלאה ובלב אחד למטרה רעה [רש"י, רד"ק]. לעומת זאת, הגישה השנייה מסבירה כי השימוש בלשון יחיד מלמד בדיוק את ההפך – הזקנים לא הגיעו יחד כקבוצה מאורגנת בפעם אחת, אלא באו כל אחד בפני עצמו, ורק לאחר מכן נקבצו יחדיו מול הנביא [מלבי"ם, אברבנאל].
הביטוי וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי מתאר כיצד הזקנים התעכבו ושהו במחיצת הנביא [מצודת דוד]. אולם, בעודם יושבים שם ומעמידים פני תמימים, ה' כבר הקדים וגילה את אוזנו של יחזקאל. עוד בטרם פצו את פיהם, חשף ה' בפני הנביא את זהות האנשים שעתידים לבוא אליו ואת צפונות לבם המושחת, כך שרוע מחשבתם לא נסתר מעיניו [רש"י, רד"ק, אברבנאל].