לאחר המענה שניתן לזקני העם, מופנית קריאת אזהרה ונבואה כללית אל בית ישראל כולו, הקוראת להם לעשות תשובה שלמה ולהתנתק מהעבודה הזרה.
הקריאה הכפולה שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מתפרשת בכמה רבדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה שׁוּבוּ פונה אל האדם עצמו, בקריאה לשוב אל ה' ולחזור מדרכיו הרעות. לעומת זאת, לגבי המילה וְהָשִׁיבוּ קיימות שתי תפיסות עיקריות. הגישה החברתית והמשפחתית גורסת כי על האדם להשיב בתשובה גם את סביבתו – את בני משפחתו, נשיו וילדיו, או אנשים אחרים בחברה [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, הגישה הפנימית מפרשת את ההוראה כדרישה להשיב את הלב אל ה', או להסיר ולנתק את האדם לחלוטין מן החטא [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
ההתרחקות הנדרשת היא מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם – כלומר מן האלילים שהאדם העלה אל תוך לבו [רש"י], וּמֵעַל כָּל־תּוֹעֲבֹתֵיכֶם – המעשים הרעים ועבודת האלילים שהעם שקוע בהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה ייחודית מפרשת את המילה מֵעַל כהוראה לכך שעוצמת התשובה צריכה להיות גדולה וגבוהה יותר מעוצמת החטאים עצמם, כדי שתהיה זו תשובה בריאה וטובה [חומת אנך].
סיום הפסוק, הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם, מהווה דרישה מעשית ומוחשית: להפנות את המבט ולהסיט את הפנים כדי שלא להסתכל עוד באלילים. פעולה זו נועדה להבטיח שהאלילים לא יעמדו עוד לנוכח פניהם כמכשול של עוון, וכך יוכלו לזכות שה' ייענה לתפילתם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].