העונש הצפוי לאנשים המבקשים לדרוש בה' בעודם שומרים בלבם אמונות זרות ועבודה זרה, אינו קבלת מענה אלא פורענות חמורה שתשמש אזהרה לכלל הציבור. הנביא פונה בזעם אל המכובדים היושבים לפניו, ומבהיר להם כי עצם הפנייה של ה' אליהם תהיה חלק מעונשם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
על המילים וְנָתַתִּי פָנַי מציגים הפרשנים שתי גישות עיקריות. הגישה הראשונה מפרשת זאת כהפניית ההשגחה ותשומת הלב באופן בלעדי לשם הענשת החוטא, כאדם העוזב את כל עסקיו ומתפנה לעסוק בדבר אחד בלבד [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מסבירה שהמילה פָנַי (אשר נהגית באות פ"א רפה [מנחת שי]) מבטאת כעס ורוגז אלוהי, שכן הכעס ניכר בפניו של האדם [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. עונש זה מגיע לאחר שהאדם סירב להקשיב לדברי הנביא [רש"י].
משמעות המילה וַהֲשִׂמֹתִיהוּ נגזרת מלשון שממה והשמדה [מצודת ציון, רש"י]. ה' ימיט על החוטא חורבן כה כבד, עד שיהפוך לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים. רוב הפרשנים מסכימים כי מטרת העונש היא להפוך את החוטא לדוגמה חיה ולסיפור אזהרה עבור אחרים, כדי שלא ילכו בדרכו ולא ידרשו בה' מתוך כוונות פסולות. הפורענות שתבוא עליו תהיה כה חריגה, עד שאנשים ישתמשו במצבו כמשל כדי לתאר שממות ואסונות אחרים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גישה מעניינת מוסיפה חלוקה כרונולוגית להתפתחות העונש: בחייו של החוטא, הנגעים שיוכו בו יהוו לְאוֹת ואזהרה לבני דורו המורדים. לאחר מותו, הוא יהפוך וְלִמְשָׁלִים – משל למה שקורה לרשעים. לבסוף, העונש מסתיים במילים וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי, שמשמעותן אובדן מוחלט של שמו וזכרו מדורות ההמשך [מלבי"ם].
מתוך כל המהלך הזה, תתקיים התכלית וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' – הציבור כולו יכיר בכך שה' נאמן לשלם גמול ראוי לכל אדם כפי מעשיו [מצודת דוד].