הנבואה מציגה שבועה אלוהית נחרצת הממחישה את חומרת הדין, ולפיה זכות אבות אינה יכולה לעמוד לדור שחטא. ה' נשבע, חַי־אָנִי, כי גם אם שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אותם צדיקים שהוזכרו קודם לכן, היו נמצאים בארץ, שורת הדין מחייבת שזכותם לא תועיל לאיש מלבדם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה שְׁלֹשֶׁת נכתבת כאן בכתיב חסר, ללא האות וי"ו, בשונה מהופעתה בהמשך הכתובים [מנחת שי].
ההדגשה אִם־בָּנִים וְאִם־בָּנוֹת יַצִּילוּ מתייחסת לילדים קטנים. הפרשנים מציינים כי מדובר בילדיהם של הצדיקים עצמם או בילדיהם של אחרים. אף על פי שמדובר בקטנים חפים מפשע שעוד לא חטאו, הם לא יינצלו אלא ילקו בעוון אבותם [רד"ק, מלבי"ם]. חומרת הגזירה מומחשת בכך שאפילו קבוצה גדולה של בנים ובנות לא תינצל, אף על פי שבאופן טבעי קל יותר להינצל מחיות רעות כאשר נמצאים בקבוצה [מלבי"ם].
בסופו של דבר, הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ. הצדיקים יצליחו להציל אך ורק את עצמם. הסיבה לכך שאינם יכולים להגן על סביבתם היא שגם בהם דבק שמץ של עוון, מעצם העובדה שדרו והתגוררו בקרב אנשים רשעים [רד"ק].