למרות החורבן הכבד שנגזר על ירושלים, נותרת קבוצת ניצולים שנועדה לשרת מטרה חינוכית ותיאולוגית עבור הגולים שכבר נמצאים בבבל.
הפסוק פותח בבשורה כי וְהִנֵּה נֽוֹתְרָה־בָּהּ פְּלֵטָה, כלומר שארית [מצודת ציון]. למרות הכל, בחסדי ה' תישאר בעיר קבוצת ניצולים [מצודת דוד]. זהותם של הניצולים מוגדרת במילים הַֽמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת. מדובר בגולים שיוצאו מירושלים ויובאו בשבי אל בבל [רש"י, רד"ק]. הפרשנים מציעים דגשים שונים לגבי גילם ואופיים של גולים אלו: יש המפרשים שמדובר בילדים קטנים שטרם התרגלו לחטוא כבוגרים [מצודת ציון], ואחרים מסבירים שאלו פליטים צעירים בעלי חוסן פיזי, המסוגלים לשרוד את תלאות הדרך הקשה [ביאור שטיינזלץ]. ההינצלות של קבוצה זו היא ביטוי למידת הרחמים של ה', אף שרבים אחרים נספו ברעב ובחרב [רד"ק].
הפסוק פונה ישירות אל גולי בבל הוותיקים ומכריז הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם, הניצולים החדשים נמצאים בדרכם אליכם [מצודת דוד]. כאשר הם יגיעו, מובטח לגולים: וּרְאִיתֶם אֶת־דַּרְכָּם וְאֶת־עֲלִילוֹתָם. רוב הפרשנים מסכימים כי עלילות משמעותן מעשים. עם זאת, יש המדייקים בחלוקה בין המושגים ומסבירים כי דַּרְכָּם מתייחס לתכונות הנפש הפנימיות ולמנהגים שהם השורש, ואילו עֲלִילוֹתָם הן הפעולות המעשיות הנובעות מאותן תכונות [מלבי"ם]. המפגש עם הניצולים יחשוף בפני הגולים הוותיקים את התנהגותם השלילית של פליטי ירושלים [מצודת דוד], ויוכיח כי הם עדיין מחזיקים ברשעתם ולא נכנעו למרות החורבן [רד"ק].
ההכרה ברשעתם של הניצולים תוביל לתוצאה פסיכולוגית מפתיעה אצל הגולים: וְנִחַמְתֶּם עַל־הָרָעָה. ראיית מעשיהם הרעים של הפליטים תרגיע את יגונם של הגולים על חורבן ירושלים. מתוך הצפייה בהתנהגות הניצולים, הגולים יבינו ויצדיקו את הדין, ויראו שהעונש הכבד שניחת על העיר היה מוצדק וראוי [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הנחמה וההשלמה יהיו על אֵת כׇּל־אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ, כלומר על כל סוגי הרעות השונות שהובאו על העיר [מצודת דוד]. הכפילות של המילה הֵבֵאתִי בסוף הפסוק נועדה לייצר הבחנה היסטורית ומהותית: היא מנגידה בין גלות יכניה המוקדמת שנעשתה לטובה, לבין גלות צדקיהו והחורבן הנוכחי, שהובאו אך ורק לשם ענישה ורעה [מלבי"ם].