הפסוק וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר משמש פתיח לנבואה חדשה ומהותית. לאחר הנבואות הקודמות שניבאו את חורבן ירושלים, נבואה זו באה להסביר ולהצדיק את הדין האלוהי. הנבואה פותחת תחילה בתיאור כללי של המתרחש בעולם ושל שורת הדין, ורק לאחר מכן עוברת לעסוק בירושלים [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
העיקרון המרכזי המוצג בנבואה הוא שכאשר ארץ חוטאת ומועלת בה' – במיוחד על ידי כפירה בהשגחתו – וה' מעניש אותה באחד מארבעה שפטים קשים (רעב, חיה רעה, חרב או דבר), הרי שאפילו אם יחיו בה שלושת הצדיקים הגדולים נח, דניאל ואיוב, הם יוכלו להציל בזכות צדקתם רק את עצמם, אך לא את בניהם ובנותיהם [אברבנאל].
הבחירה בארבעת השפטים הללו אינה מקרית. הם מקבילים לארבעת יסודות העולם: הרעב נובע מעצירת המים, החיה הרעה מייצגת את יסוד האדמה, הדבר נובע מהשחתת האוויר, והחרב מסמלת את יסוד האש והכעס הבוער בלבבות. מעבר לכך, ארבעת השפטים הללו הם אלו שהכו בפועל את ירושלים בחורבנה, כאשר "החיה הרעה" מסמלת את נבוכדנצר מלך בבל שנמשל לאריה [אברבנאל].
גם בחירתם של נח, דניאל ואיוב נושאת משמעות עמוקה, שכן הם מייצגים שלושה מעגלים שונים של חורבן שהאדם יכול לחוות: נח ראה את חורבן העולם כולו, דניאל ראה את חורבן עולמו הלאומי ומדינתו, ואיוב חווה את חורבן עולמו האישי וביתו. בנוסף, הם מסמלים שלוש סיבות שונות שבגינן ה' מציל אדם: נח ניצל מתוך צורך קיומי להשאיר שארית לאנושות, דניאל ניצל למען כבוד ה' לאחר שנרדף על אמונתו, ואיוב ניצל בזכות צדקתו הטהורה לאחר שניסיונו בא עליו ללא חטא. דמויות אחרות כמו לוט לא הוזכרו משום שניצל בזכות אברהם, וירמיהו לא הוזכר כי טרם ניצל בעת אמירת הנבואה [אברבנאל].
הבדל מעניין נוסף מופיע ביחס לעונש הרעב, שבו לא נאמר שהצדיקים לא יצילו בנים ובנות. הסיבה לכך היא שנח, שכנגדו מוזכר הרעב, אכן הציל את בניו. לחלופין, ההסבר הוא שצדיק אינו מסוגל לאכול לבדו בעוד בני משפחתו גוועים ברעב, ולכן אם הוא ניצל מרעב יש לו די מזון לחלוק איתם, ובהכרח גם משפחתו ניצלת עמו [אברבנאל].
תכליתה של הנבואה כולה היא להעביר מסר של נחמה והצדקת הדין באמצעות קל וחומר: אם בארץ שנענשת רק באחד מן השפטים, הצדיקים אינם יכולים להציל את הרשעים, קל וחומר שירושלים – שהוכתה בכל ארבעת השפטים יחד – הייתה אמורה להימחות כליל מבלי שיישאר בה אדם. אף על פי כן, ה' הותיר בה פליטה של בנים ובנות שהוגלו לבבל. מטרת הישרדותם הייתה לאפשר לגולים הוותיקים בבבל לראות במו עיניהם את התנהגותם המושחתת של הניצולים. מתוך צפייה במעשיהם הרעים, הגולים יבינו שהחורבן לא בא לחינם, יצדיקו את הדין, וכך יתנחמו על הרעה שבאה על ירושלים [אברבנאל].