חורבנה של ירושלים אינו מוצג רק כאסון היסטורי, אלא כביטוי קיצוני וחסר תקדים של מידת הדין. כאשר כוחות הרס מרובים מתלכדים ומכים בעיר אחת, הציפייה הטבעית היא להשמדה מוחלטת, אך דווקא הישרדותם של מעטים נושאת עמה מסר חינוכי והיסטורי עמוק.
המילים אַף כִּי מובנות על ידי רוב הפרשנים בדרך של קל וחומר, או "על אחת כמה וכמה". הביטוי שְׁפָטַי מתפרש כמשפטים או עונשים. הפרשנים מסבירים את ההיגיון שעומד מאחורי הקל וחומר: אם במקרים רגילים, כאשר ה' מביא עונש אחד בלבד על ארץ גויים היא נחרבת, או לחלופין, אם בפורענות בודדת הרשעים אינם יכולים להינצל בזכותם של הצדיקים – על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בירושלים. לעיר זו נשלחו כל ארבע הפורענויות יחד, ולכן שורת הדין מחייבת שכל תושביה הרשעים ייכחדו ללא זכות הצלה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
ארבעת העונשים – חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר – לא הופיעו במקרה, אלא הכו בירושלים בבת אחת ובסדר סיבתי מחריד. חרב האויב יצרה מצור שהוביל לרעב כבד בעיר, החיות הרעות אכלו את חללי המלחמה שהוטלו בחוץ, ומחלת הדבר התפשטה בתוך החומות [מלבי"ם].
לאור זאת, המילים לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה מבטאות את הדין המקורי: העיר אכן הייתה ראויה להשמדה טוטאלית. עם זאת, ה' חמל עליה והותיר ממנה פליטה שניצלה [רד"ק]. הישרדותם של אותם ניצולים שיצאו לגלות לא נבעה מצדקתם, אלא מהשגחה אלוהית שנועדה לשרת שתי מטרות מרכזיות. ראשית, להצדיק את הדין בעיני הבבלים; כאשר אלו יראו את התנהגותם המושחתת של הגולים החדשים, הם יבינו מדוע שפך ה' את חמתו בעוצמה רבה כל כך. שנית, לנחם את גולי יהויכין שהוגלו קודם לכן והצטערו על מר גורלם. כאשר הם ייחשפו לרשעותו של דור צדקיהו שיצא כעת לגלות, הם יבינו שהגלות המוקדמת שלהם הייתה למעשה טובה גדולה, שכן היא הצילה אותם מהידרדרות מוסרית יחד עם שאר העם [מלבי"ם].