ה׳ מתמודד ישירות עם הצביעות הפנימית של העם ומנהיגיו. אף על פי שכלפי חוץ הם עשויים להיראות כמי שבאים לדרוש את ה׳, עולמם הפנימי נגוע בעבודה זרה. תגובתו של ה׳ נועדה לחדור אל מעבר למסווה החיצוני ולגעת בשורש הבעיה המסתתר במחשבותיהם.
המילה תְּפֹשׂ מבטאת עניין של אחיזה ותפיסה [מצודת ציון], בעוד שהמילה נָזֹרוּ מתארת מצב של הפרשה, התרחקות וניתוק [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. משמעות המילה נובעת ממושג הנזירות המבטא פרישה והבדלה, או מהמילה זר, הממחישה את הניכור שנוצר בין העם לבין ה׳ [רש"י, רד"ק].
הפרשנים מציגים שלוש גישות מרכזיות להבנת מטרת האחיזה, לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם:
הגישה הראשונה רואה בכך חשיפה ותוכחה. בני ישראל מנסים להסתיר את מחשבותיהם הרעות, אך ה׳ מתריע וחושף את צפונות לבם כדי להבהיר להם שאינם יכולים להסתתר ממשפטו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, בכל הנוגע לעבודה זרה, ה׳ מצרף מחשבה רעה למעשה. גם אם בגלותם הם לא עבדו עבודה זרה בפועל אלא רק במחשבתם, ה׳ מתייחס לכך כאילו ביצעו את החטא המלא [רד"ק].
מנגד, גישה שנייה מציגה מטרה חיובית של קירוב ותשובה. ה׳ אינו מתעלם מפנייתם, אלא עונה להם דווקא כדי לאחוז בלבבותיהם ולקרב אותם חזרה אליו. כאשר יראו שה׳ נענה להם למרות מחשבותיהם הפגומות, הם יבינו שיש אלוהים בישראל, והדבר יעורר אותם לחזור בתשובה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
גישה שלישית מפנה את חיצי הביקורת אל המנהיגים, ומפרשת שהמילה בְּלִבָּם מתייחסת לזקנים עצמם. לפי קו מחשבה זה, הזקנים, שייתכן כי הם נביאי שקר, באים אל הנביא במטרה לעוות את דבריו. מאחר שבית ישראל כבר התרחקו מה׳ במעשיהם, הזקנים מבקשים כעת לתפוס את העם גם בלבם, כלומר להשחית לחלוטין את מחשבותיהם ולהרחיקם מה׳ באופן מוחלט [מלבי"ם].