הפנייה אל ה׳ בבקשת עצה והדרכה מאבדת כל משמעות כאשר היא נעשית מתוך צביעות, על ידי אנשים ששומרים אמונים לעבודה זרה בסתר ובגלוי.
הפרשנים מסכימים כי המילים הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם מתארות את המצב הפנימי והמחשבתי של החוטאים. עבודת האלילים תופסת את מוחם ולבם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], והם דבקים בה באמונה שלמה ולא רק כפעולה שטחית [מלבי"ם]. לבם מופנה אל האלילים במטרה לעובדם [רש"י].
לצד החטא המחשבתי, המילים וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם מצביעות על המעשה בפועל. המילה נֹכַח משמעותה מול או נגד [מצודת ציון]. החוטאים אינם מסתפקים במחשבה בלבד, אלא מקיימים את העבודה הזרה הלכה למעשה [מצודת דוד]. הם מציבים את גורם החטא ממש מול עיניהם, כך שהאליל מהווה עבורם מקור קבוע ליראה [רש"י], והם אף משתדלים לחפש ולהימצא תמיד בסביבה שמכשילה אותם ומביאה אותם לידי חטא [מלבי"ם].
לאור מציאות כפולה זו של חטא במחשבה ובמעשה, עולה שאלת התוכחה הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם. מבחינה לשונית, האות א' במילה הַאִדָּרֹשׁ באה במקום האות ה' (כמו "ההדרש") כדי להקל על ההגייה, או שהיא נובעת מבניין התפעל [רד"ק, מלבי"ם]. משמעות הביטוי היא תמיהה רטורית מצד ה׳: האם ראוי שאתייחס אליהם, אענה לדבריהם ואמלא את משאלותיהם, בעוד שלבם פונה לאלילים? [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מאחר שהם שקועים בחטא לחלוטין, כופרים במחשבתם ומומרים במעשיהם, הרי שאבדה התקווה שיחזרו בתשובה, ואין כל הצדקה להיענות להם [מלבי"ם].