עונש חמור ניחת על ארץ חוטאת, הפעם בדמות מלחמה כוללת. כוח צבאי זר שוטף את המדינה ומותיר אחריו חורבן המכלה בני אדם ובעלי חיים כאחד.
המילה חֶרֶב אינה מתארת כלי נשק בודד, אלא מסמלת גייסות של חיילים וצבאות המגיעים כדי לערוך מלחמה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, הביטוי עַל־הָאָרֶץ מובא כאן בניסוח ייחודי, שכן על פי המסורה, בדרך כלל מופיע במקרא הצירוף "אל הארץ" [רד"ק].
הכתוב משתמש בכפילות כאשר הוא מתאר את הבאת החרב ולצידה את האמירה וְאָמַרְתִּי. גישה אחת מסבירה כי כפל הלשון נועד לחזק את הדברים ולהדגיש שמדובר בגזירה מוחלטת או בהתרעה מראש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, עולה השאלה מדוע פעולת האמירה וההתרעה מוזכרת דווקא ביחס למלחמה, ולא בעונשים אחרים שניחתו על הארץ כמו חיה רעה או דבר. ההסבר לכך אינו שה׳ שולח נביא להזהיר את העם, שכן השכל האנושי הבריא אמור להספיק כדי להרחיק אדם מעבירות חמורות. הכוונה היא שלמלחמה, בניגוד למגפה או פגיעת חיות רעות המכות בפתאומיות וללא התראה, יש סימנים מוקדמים. לפני פרוץ הקרבות, עוברי אורח מפיצים שמועות על מלך זר העושה את דרכו לאזור. שמועות אלו, המהוות אזהרה טבעית, נחשבות כאילו ה׳ עצמו מדבר ומתרה בעם, ממש כשם שהצבא הפולש הוא הכלי שדרכו ה׳ מבצע את ההשמדה [רד"ק].