האחריות על חטא ועונשו מוטלת באופן שווה הן על המנהיג המטעה והן על השואל הפונה אליו בכוונות פסולות. המילה וְנָשְׂאוּ נגזרת מלשון משא וסבל, ומלמדת כי כל המעורבים יישאו באחריות המלאה ובנטל עונשם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הביטוי כַּעֲוֹן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲוֹן הַנָּבִיא משתמש באות כ' הכפולה כדי להורות על דמיון גמור והשוואה מוחלטת בין השניים, כך שגמול עונשם יהיה זהה לחלוטין [מצודת ציון, רד"ק, מצודת דוד].
באשר לזהותם של החוטאים, הפרשנים מציגים מספר זוויות: הַדֹּרֵשׁ הוא אדם הפונה לדרוש בה' או בנביא אמת, אך בלבו הוא פונה לעבודה זרה ולמחשבות רעות [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה המבוססת על התרגום, מדובר באדם שבא ללמוד אך בפועל מסרב ללמוד וליישם [רש"י, רד"ק]. בכל מקרה, לשואל אין כל תירוץ שהנביא התעה אותו, שכן מלכתחילה לא היה לו לדרוש בנביאי שקר [מלבי"ם]. מנגד, הַנָּבִיא הוא נביא השקר הדובר כזבים [מצודת דוד], או נביא שמתפתה לומר לשומעיו דברים שאינם ראויים [ביאור שטיינזלץ].
מטרת הענישה החמורה והשוויונית היא לעקור את ההטעיה מן השורש, למען לא יתעו עוד בני ישראל בענייני אמונה ולא יטמאו בעבירות על ידי נביאי השקר [מלבי"ם].