ההבטחות למשענת צבאית מצד אימפריות זרות מתגלות לעיתים קרובות כאשליית שווא ברגע האמת. במוקד עומדת אכזבתו המרה של צדקיהו מלך יהודה, אשר תלה את תקוותו בעזרה צבאית ממצרים מול האיום הבבלי.
הפרשנים מסכימים כי המילים יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ מתפרשות במובן של "יעשה אִתו", כלומר, פרעה מלך מצרים לא יעמוד בהבטחתו לצדקיהו ולא יבוא לעזרתו עם צבא עצום כפי שהתחייב [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המציעים כי המילה "אותו" מכוונת למלך בבל, ולפיכך הכוונה היא שפרעה יימנע מלהילחם נגדו [רד"ק]. התנערות זו של מצרים מספקת את הפתרון לחידה הנבואית שהוצגה מוקדם יותר בפרק. מתבאר כי נבוכדנצר לא יזדקק ל"זרוע גדולה" ולמאמץ צבאי אדיר כדי לעקור את שלטון צדקיהו, משום שה"נשר השני", הלא הוא פרעה, כלל לא יתייצב למערכה כדי לסייע ליהודה [מלבי"ם, מצודת דוד].
בגידתו של פרעה תבלוט במיוחד בשיא המשבר, בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק. מילים אלו מתארות את פעולות המצור של צבא בבל על ירושלים [רש"י, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הסֹלְלָה היא תל עפר שהתוקפים שופכים בסמוך לחומות העיר כדי לטפס עליהן ולהילחם, והדָּיֵק הוא מגדל מצור הנבנה מול העיר במטרה ללכוד אותה [מצודת ציון].
מטרת המצור הבבלי היא לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, כלומר להרוג רבים מתושבי העיר [רש"י, רד"ק]. דווקא בשעה קשה זו, כאשר הכשדים טובחים בישראל, ייוותר צדקיהו בודד במערכה, ללא כל סיוע מהכוח המצרי שעליו סמך [אברבנאל].