ה' מצהיר בשבועה חמורה על עונשו הבלתי נמנע של המלך צדקיהו, אשר מרד במלך בבל שהמליכו. התגובה האלוהית מבהירה כי המורד לא יימלט מתוצאות מעשיו, ומפרטת את חומרת הפרת הברית ואת סופו הטרגי.
המילים חַי־אָנִי וכן אִם־לֹא משמשות בפסוק כלשון שבועה מובהקת של ה' [רד"ק ומצודת דוד]. השבועה מתייחסת למלך אֲשֶׁר בָּזָה אֶת־אָלָתוֹ, כלומר זלזל בשבועה שהשביעו אותו ועבר עליה [מצודת דוד].
בעקבות בגידה זו, נבוכדנצר יבוא עליו למלחמה [מלבי"ם]. הפסוק קובע כי המלך המורד ימות בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ. הכתוב חוזר ומדגיש בסוף הפסוק כי אִתּוֹ בְתוֹךְ־בָּבֶל יָמוּת. כפילות זו – החזרה על כך שימות עם מלך בבל לאחר שכבר הוזכר מקומו בתחילת המשפט – נובעת מאריכות הדברים באמצע הפסוק, וזהו סגנון כתיבה אופייני במקרא [מצודת דוד].
עונש המוות בבבל מסמל למעשה את עקירתם המוחלטת של שורשי המלוכה של צדקיהו. זרעו לא ימלוך עוד לעולם, שכן בניו נשחטו והעם כולו הוגלה [מצודת דוד].