חזון של תקומה, הוד ומלכות נפרש מבעד לדימוי של עץ ארז אדיר, המסמל את עתידה של שושלת בית דוד ושל האומה כולה. נטיעת העץ מתרחשת בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל, היא ירושלים. מקום זה נבחר משום שהוא נחשב לגבוה ולנישא ביותר בכל ארץ ישראל, כשם שארץ ישראל עצמה נחשבת לגבוהה מכל שאר הארצות [מצודת דוד, רד"ק]. המילה אֶשְׁתֳּלֶנּוּ מנוקדת בקמץ חטף תחת האות תי"ו, לשם תפארת הקריאה ויופי ההגייה [רד"ק].
ההבטחה כי העץ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי, וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר, טומנת בחובה תיקון היסטורי. העץ עתיד לשוב לממדיו הטבעיים והעוצמתיים כארז, ולא להיות עוד גפן נמוכת קומה. יש בכך ניגוד מובהק לגורלו של המלך צדקיהו, שלא הותיר אחריו "פרי" משום שבניו הומתו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. צמיחת הענפים ועשיית הפרי מסמלות שפע של טובה, גדולה ומלכות רחבת היקף [מצודת דוד, חומת אנך].
הפסוק ממשיך ומתאר כיצד וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף. ביחס לזהותן של אותן ציפורים, קיימות שתי גישות מרכזיות. גישה אחת רואה בציפורים משל לעם ישראל, שעתיד לשכון בבטחה ובשלום תחת צלו והנהגתו של זרובבל מבית דוד [רד"ק]. מנגד, גישה אחרת מפרשת כי הציפורים מסמלות את אומות העולם ואת מלכיהן. אומות אלו יסורו למשמעתו של מלך ישראל, יודו במלכות בית דוד, ויכירו בכך שה' הוא שמשפיל עצים גבוהים, כמו נבוכדנצר הרשע, ומגביה עצים שפלים [מצודת דוד, חומת אנך]. בניגוד לעבר, שבו בעלי הכנף שלטו בעץ ופגעו בו, כעת הם רק יחסו בצלו [ביאור שטיינזלץ].
התרחבותו של העץ תהיה כה גדולה, עד שגם בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו, כלומר תחת ענפיו החיצוניים והמתפשטים, ימצאו הציפורים מחסה ומסתור [מלבי"ם]. לגבי המילה תִּשְׁכֹּנָּה, הפרשנים מעירים כי הדגש באות נו"ן מופיע במקום אות נו"ן שורשית שנשמטה, וכך יש לקרוא את המילה כאילו נכתב "תשכננה" [רש"י, רד"ק, מנחת שי].