התגשמות גזירת ה' על סביבתו של המלך מתוארת כאירוע מוחלט שבו אין דרך מילוט, תוך חלוקת גורלם של הנמלטים בין מוות לפיזור מוחלט.
המילה מִבְרָחָו נכתבת במקור ללא האות יו"ד אך נקראת ברבים [מנחת שי, רד"ק]. רוב הפרשנים מסכימים כי מילה זו נגזרת משורש בריחה, והיא מתייחסת לכל אותם אנשים, חיילים או גדודים שבורחים יחד עם המלך, בלעדיו או מעליו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ]. עם זאת, קיימות גישות נוספות להבנת המילה: יש המפרשים אותה ככינוי לגיבוריו של המלך [רש"י בשם התרגום], ויש המציעים כי הכוונה לאלה המשמשים למלך כמקום מפלט [שטיינזלץ].
באשר לביטוי אֲגַפָּיו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לחיילותיו וגדודיו של המלך, מלשון כנפיים, מושג המבטא את התפשטות הצבא ופריסתו [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה במשמעות של כוח, כלומר הבורחים ינוסו בכל כוחם [רש"י], ואילו גישה אחרת רואה במילה התייחסות לנשותיו של המלך ולכל הנלווים אליו [מלבי"ם].
גורלם של הנמלטים נחלק לשניים: בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ מתייחס לאותם אלו שיריביהם הכשדים יצליחו להשיג [רד"ק, מצודת דוד]. לעומתם, וְהַנִּשְׁאָרִים – אלו שינצלו מן החרב – לְכָל־רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ. הפועל יִפָּרֵשׂוּ מוסבר על ידי הפרשנים כלשון פיזור [רש"י, רד"ק, מלבי"ם], כלומר הניצולים יתפזרו ויפוצו לכל עבר ולכל רוחות העולם. חלוקה זו של הגורלות, בין נפילה בחרב לבין פיזור, באה ליישב ולהשלים נבואות קודמות שנאמרו בעניין זה [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בהצהרה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי. הפרשנים מסבירים כי כאשר יתקיימו הדברים במלואם, תהיה בכך הוכחה חד משמעית עבור העם. הם יבינו כי הנביא לא בדה את הדברים מלבו, אלא ה' הוא שגזר את הגזירה והוא שמקיים אותה הלכה למעשה [מצודת דוד, רד"ק].