הנביא נדרש להעביר את מסריו לעם ישראל לא באמירה מפורשת וגלויה, אלא באמצעות שפה סמלית, מרומזת ומאתגרת. הפרשנים מסבירים את ההבדל והקשר שבין שני חלקי הציווי המופנה אליו: חִידָה ומָשָׁל.
המילה חִידָה מתארת עניין סתום, נעלם וקשה להבנה, שרק אנשים משכילים ונבונים מסוגלים לפענח אותו מתוך רמזים [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. המלבי"ם מוסיף כי המילה קשורה לשורש המבטא חידוד, שכן החידה נועדה לחדד את השכל. לעומת זאת, מָשָׁל הוא לרוב שימוש בדבר גלוי ומוכר כדי להסביר ולדמות באמצעותו דבר שאינו ידוע [רד"ק, מלבי"ם], או חזון הנאמר בנוסח פיוטי ושקול [ביאור שטיינזלץ].
הקשר בין שני המושגים בפסוק הוא שהנביא מצטווה לומר את נבואתו תחילה בלשון של חידה, ולאחר מכן פתרון החידה עצמו יהפוך למשל שיתאר את קורותיו של בית ישראל [מלבי"ם, מצודת דוד].
תוכן החידה והמשל מבוסס על דימויים מעולם הטבע המשקפים מציאות היסטורית ופוליטית. הנבואה מדמה את מלך בבל, נבוכדנצר, לנשר, ואת מלכי יהודה לישראל לצמרת של עץ ארז [רש"י]. הבחירה בדימויים אלו נושאת משמעות עמוקה: נבוכדנצר נמשל לנשר הדואה במהירות, כדי להפריך את תפיסת העם שסבר כי נבואות הזעם יתגשמו רק בעתיד הרחוק, ולהבהיר שהפורענות תכה בהם במהרה. מנגד, ישראל מדומים לארז, שהוא הגבוה שבעצים, משום שהיו במעמד עליון על פני שאר אומות העולם. בנוסף, הנבואה רומזת ללבנון, המהווה סמל לבית המקדש שאליו הגיע נבוכדנצר כדי לקחת את כלי הקודש בעת שלכד את מלכי יהודה [חומת אנך].