לכידתו הבלתי נמנעת של המלך צדקיהו ומשפטו בגלות בבל ממחישים כיצד ההשגחה העליונה מכוונת אירועים הנראים כמקריים כדי להוציא אל הפועל את הדין.
תיאור הלכידה נפתח במילים וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי, כאשר בִּמְצוּדָתִי היא הרשת המשמשת לציד [מצודת ציון]. ברמה הפשטנית, ה׳ נתן בלב הכשדים לרדוף אחרי צדקיהו שברח מירושלים ולהשיגו [רד"ק, אברבנאל]. עם זאת, רוב הפרשנים מביאים את מדרש חז"ל המתאר כיצד התבצעה לכידה זו בפועל: צדקיהו ניסה להימלט דרך מערה נסתרת שהובילה מביתו ועד לערבות יריחו. באותה עת, ה׳ זימן צבי שהלך על גג המערה. הכשדים, שרדפו אחרי הצבי כדי לצוד אותו, הגיעו בדיוק לפתח המערה ברגע שבו יצא ממנה צדקיהו, וכך תפסו אותו. המילה עָלָיו מרמזת בדיוק לפרט זה, שכן הרשת נפרשה בעקבות הצבי שהלך מעל המערה. אירוע זה מדגיש כיצד הכשדים לא תכננו זאת מראש, והמהלך כולו ניכר כהתערבות אלוהית ישירה וכנס לרעה שנעשה למלך [חומת אנך].
לאחר לכידתו והבאתו לבבל (כאשר המילה בָבֶלָה נהגית בשתי אותיות בי"ת רפויות [מנחת שי]), מתבצע המשפט: וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל־בִּי. המילה מַעֲלוֹ מתארת חטא ופשע [מצודת ציון], ומבחינה דקדוקית חסרה בה אות בי"ת השימוש, כך שמשמעותה היא "במעלו" [רד"ק]. המעילה הספציפית שבה מדובר היא השבועה שצדקיהו נשבע לשקר בשם ה׳ [מצודת דוד, שטיינזלץ, אברבנאל].
הפועל וְנִשְׁפַּטְתִּי מתפרש במשמעות של ויכוח ודיון [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי הויכוח של ה׳ עם צדקיהו בבבל אינו מתנהל במילים, אלא בעצם ישיבתו במאסר שם במשך כל ימי חייו. ייסורי הכלא משמשים כתוכחה מתמשכת, שתגרום לו להבין כי הצרה באה עליו בגלל פשעו כלפי ה׳, ועל ידי כך יגיע לידי וידוי [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. גישה נוספת מציעה כי המשמעות היא פשוט שה׳ ייפרע ממנו ויעניש אותו שם על חטאיו [רד"ק].