משל היסטורי־מדיני מרתק נפרש כאן, ועושה שימוש בדמותו של נשר אדיר ממדים. הפרשנים מסכימים כי הנשר הגדול מסמל את נבוכדנצר מלך בבל. כשם שהנשר הוא מלך העופות המגביה עוף מעל כולם, כך נבוכדנצר מלך על כל מלכי הארץ ונישא בשיא כוחו [רד"ק, מלבי"ם].
תיאורו של הנשר מורכב מארבעה מאפיינים פיזיים, המבטאים יחד את יכולת התעופה, העוצמה וההדר שלו [רד"ק]:
ראשית, הוא גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, כלומר נוצות התעופה שלו גדולות וארוכות במיוחד, מה שמאפשר לו לעוף בקלות ובמהירות לאפסי ארץ [מלבי"ם, מצודת דוד].
שנית, הוא אֶרֶךְ הָאֵבֶר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אבר מתייחסת לעצם ולגוף הכנף עצמו, שהיה ארוך [מצודות, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים זאת כלשון איברים ממש [רש"י]. ברובד הסמוי, אורך האבר מסמל את הכוח הפיזי והעוצמה הצבאית של מלך בבל [מלבי"ם].
שלישית, הוא מָלֵא הַנּוֹצָה. גופו וכנפיו מכוסים בצפיפות בנוצות קטנות וגדולות. מבחינה סמלית, ריבוי הנוצות מורה על כך שארצו של נבוכדנצר מלאה בהמוני אנשים [מלבי"ם].
רביעית, אֲשֶׁר־לוֹ הָרִקְמָה. לנשר ישנן נוצות יפות המצוירות בגוונים שונים שמתחלפים כמראה הטווס, ומזכירות במראיהן מעשה של חוטים צבעוניים הרקומים יחד [רד"ק, מצודות, רש"י, ביאור שטיינזלץ]. יופי זה משול להוד, להדר ולכל משכיות החמדה של האימפריה הבבלית [מלבי"ם].
לאחר תיאור עוצמתו, עובר המשל לפעולתו של הנשר אשר בָּא אֶל־הַלְּבָנוֹן. הלבנון הוא יער הידוע בעציו הרמים והגבוהים [מצודות, ביאור שטיינזלץ]. בנמשל, הלבנון הוא כינוי לארץ ישראל ולירושלים, שנישאת וגבוהה מעל שאר הארצות כשם שעץ הארז גבוה משאר העצים [רד"ק].
בהגיעו ללבנון, הנשר מבצע את זממו: וַיִּקַּח אֶת־צַמֶּרֶת הָאָרֶז. הצמרת היא הענף העליון ביותר והנוף הגבוה של האילן [רש"י, מצודות, מלבי"ם]. לקיחת הטרף ממקום כה גבוה מעידה על כך שנבוכדנצר הצליח לכבוש את הר ציון ובית המלוכה בירושלים, יעד שמלכים אדירים לפניו, כמו סנחריב, כשלו מלהבקיע [רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי קטיפת צמרת הארז מסמלת את הגליית מלך יהודה ושריו הגיבורים, כאשר יש המזהים את המלך הגולה כיהויקים [רש"י] ויש המזהים אותו כיהויכין, ראש האומה [מלבי"ם].