מגמתו של מלך בבל לא הייתה להחריב את יהודה לחלוטין, אלא להשאיר אותה כממלכה קטנה ששורדת תחת חסותו ושליטתו. השאיפה הייתה שהממלכה תהיה נאמנה לברית שכרת עמה ועם המלך שהעמיד בראשה. הפרשנים מסכימים כי פסוק זה מהווה את הפתרון והנמשל למשל הגפן שהוצג קודם לכן בפרק.
מלך בבל לקח ערבונות כדי להבטיח את המצב של לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה, כלומר ממלכה נכנעת שניתנה לה אמנם שליטה מסוימת בארצה, אך היא נותרת כפופה לחלוטין לבבל. מצב זה מקביל ל"גפן סורחת" שמופיעה במשל. המטרה בכך הייתה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא, כדי למנוע מיהודה את היכולת להתרומם ולמרוד בו, בדומה לתיאור הגפן כ"שפלת קומה".
קיומה של הממלכה הותנה אך ורק בדרישה לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ, מצב המקביל במשל לגפן המפנה את דליותיה וענפיה אל עבר הנשר. הפרשנים מסכימים לגבי פירוש המילה לְעָמְדָהּ, ומסבירים שמשמעותה לקיים את הברית, לעמוד בה ולהבטיח את הישרדותה, שכן רק שמירה על הסכם זה תעניק לממלכת יהודה זכות קיום והמשכיות.