לאחר נבואות החורבן הקשות על בית המלוכה של יהודה, מסתיימת הנבואה במסר של נחמה ותקווה. ה׳ מבטיח להתערב באופן אישי ולשקם את שושלת בית דוד מתוך שאריותיה שבגלות, תוך הפיכת ענף שברירי לממלכה אדירה.
הפסוק בנוי במבנה של הקבלה: הפעולה של וְלָקַחְתִּי מקבילה למילה אֶקְטֹף, וההבטחה וְנָתָתִּי מקבילה למילה וְשָׁתַלְתִּי [מלבי"ם].
ה׳ מצהיר כי ייקח מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה, כלומר מהחלק העליון של העץ, וכן מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו שהם הענפים הרכים שבקצה. בניגוד למלך בבל שלקח את צמרת הארז כדי לעקור ולהשמיד אותה, ה׳ לוקח את הצמרת ממקום הגלות כדי להשיבה למקומה הראוי ולטעת אותה מחדש [רד"ק]. צמרת הארז מסמלת את יהויכין מלך יהודה, שהוגלה לבבל [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם].
ההבטחה רַךְ אֶקְטֹף מתארת לקיחת ענף צעיר. הדרך החקלאית להרכיב אילנות נעשית דווקא באמצעות ענף רך שגדל בשנה האחרונה [רש"י], שכן הוא המתאים ביותר לנטיעה מחודשת ומוצלחת [מצודת דוד].
בקרב הפרשנים קיימות שתי גישות מרכזיות באשר לזהותו של אותו ענף רך שיצמח מיהויכין. גישה אחת סבורה כי מדובר ביוצאי חלציו של יהויכין, ובפרט בנכדו זרובבל בן שאלתיאל, שה׳ יוציא אותו מגלות בבל ויחזיר אותו לארץ ישראל בתקופת בית שני [רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, גישה אחרת חולקת על כך וקובעת כי הנבואה מכוונת לעתיד הרחוק יותר, אל מלך המשיח [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. האברבנאל דוחה את הפירוש על זרובבל, שכן זרובבל מעולם לא מלך בירושלים כמלך עצמאי ואף סיים את חייו בשעבוד. לכן, הענף הרך הוא המשיח מזרע דוד שימלוך באחרית הימים. המלבי"ם משלב בין הגישות ומסביר כי הלקיחה הראשונית אכן התקיימה בזרובבל, אך מזרעו עתיד לצאת בסופו של דבר מלך המשיח.
את הענף מבטיח ה׳ לטעת: וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר־גָּבֹהַּ וְתָלוּל. הנטיעה לא תהיה בארץ זרה [ביאור שטיינזלץ], אלא במקום בולט הנראה למרחוק [מצודת דוד]. המילה וְתָלוּל נגזרת מהמילה תל, ומתארת הר שגבוה בעצמו ופסגתו זקופה ודומה לתל [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. הר זה הוא הר ציון וירושלים, הנחשבת לגבוהה שבכל הארצות [רד"ק, אברבנאל].