משל הנשר מקבל תפנית: לאחר עקירת צמרת הארז, מתבצעת נטיעה חדשה ומחושבת. הפעולה מסמלת את המהלך המדיני של נבוכדנצר, אשר במקום לכפות שלטון זר, בחר להמליך מלך מקומי תחת חסותו.
הנשר לוקח מִזֶּרַע הָאָרֶץ ושותל אותו בִּשְׂדֵה־זָרַע. ברמה המעשית, מדובר בלקיחת זרע מקומי ונטיעתו בשדה פורה וראוי לזריעה [מצודת דוד, שטיינזלץ], כאשר יש המדייקים שפעולת ה"זריעה" באילנות מתייחסת להרכבת ענף בעץ קיים [מלבי"ם]. בנמשל, רוב הפרשנים מסכימים כי הזרע מסמל את צדקיהו, נצר לשושלת המלוכה. נבוכדנצר בחר במכוון במנהיג מזרע הארץ המכיר את משפטיה, שכן מלך נוכרי לא היה מצליח להכות שורש, והציב אותו בירושלים, עיר המלוכה [רש"י, רד"ק]. עם זאת, נטיעה זו מבטאת גם כפיפות, שכן צדקיהו "הורכב" כענף הכפוף תחת שלטון בבל [מלבי"ם].
הזרע ניטע קַח עַל־מַיִם רַבִּים. המילה קַח משמעותה כאן "לקח" בלשון עבר, והיא מנוקדת בקמץ כדי להבדילה מלשון ציווי [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. הזרע נשתל סמוך למקור מים שופע כדי להבטיח את צמיחתו המהירה [מצודת דוד, שטיינזלץ]. בנמשל, הדבר מצביע על כך שצדקיהו קיבל גדולה וממשלה על סביבותיו, והיו לו התנאים האידיאליים להצליח ולעשות פרי לו רק היה בוחר בדרך הטובה [רש"י, רד"ק].
לבסוף, הזרע מושם להיות צַפְצָפָה, שהיא מין של עץ ערבה. הפרשנים נחלקו לגבי טיבה של צמיחה זו. גישה אחת רואה בכך ביטוי לשגשוג: הזרע הוצב כדי לצמוח במהירות ולהיות בעל ענפים מרובים כערבה הגדלה על פלגי מים, בדומה לגפן נטועה שצומחת מהר יותר מזרע רגיל [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ, רד"ק]. מנגד, גישה אחרת רואה בכך תיאור של פחיתות ומעמד נחות. לפי תפיסה זו, הצפצפה היא מין ירוד של ערבה הגדלה בהרים ללא מים. כך, למרות שצדקיהו נלקח ממקום של שפע, הוא הושפל להיות כפוף וחסר ברכה תחת עול בבל [מלבי"ם]. יש המוסיפים בהקשר זה כי ה׳ אכן העניק לעם תנאים של ערבה על מים רבים, אך במעשיהם הרעים הם הפכו את עצמם לצפצפה פחותה ויבשה [רד"ק].