צבא זר ואכזרי עושה את דרכו להחריב את מצרים, במהלך צבאי שאינו אלא ביצוע של גזירה והשגחה עליונה.
בזיהוי הדמויות שעליהן נאמר הוּא וְעַמּוֹ אִתּוֹ, מציגים הפרשנים שתי גישות. הגישה המרכזית [מלבי"ם וביאור שטיינזלץ] סבורה כי מילים אלו מתייחסות למלך התוקף ולצבאו המלווה אותו. לעומת זאת, יש המפרשים [מצודת דוד] כי ביטוי זה מכוון דווקא לקרבנות – פרעה ועמו, שעתידים ליפול בידי נבוכדנאצר.
התוקפים מתוארים כעָרִיצֵי גוֹיִם, כלומר עמים חזקים, תקיפים וקשים [מצודת ציון, מלבי"ם וביאור שטיינזלץ], ובאופן ספציפי הכוונה היא לצבא הכשדים שמביא עמו נבוכדנאצר [מצודת דוד].
הפרשנים מסבים את תשומת הלב למילה מוּבָאִים, הכתובה בלשון סביל. צורה תחבירית זו נועדה לרמז על הכוח הנסתר שעומד מאחורי המהלך הצבאי: ה' הוא שמביא את הצבאות הללו בהשגחתו, והם משמשים כלי בידיו במטרה לְשַׁחֵת הָאָרֶץ ולהחריב את מצרים כליל [רד"ק ומלבי"ם].
בשלב הלחימה נאמר עליהם וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם. הפועל נגזר מהמילה "ריק", והמשמעות היא שהלוחמים ישלפו את חרבותיהם וירוקנו אותן מתוך התער [מצודת ציון, מצודת דוד ומלבי"ם]. פעולה זו תוביל לתוצאה הקטלנית שבה הם וּמָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָלָל, כלומר ימלאו את אדמת מצרים בהמוני גופות [מלבי"ם וביאור שטיינזלץ].