מכת האש מאת ה' הניחתת על מצרים מביאה לקריסתם המוחלטת של מעוזיה הבצורים ביותר, תוך תיאור ציורי של פחד, חורבן וחוסר אונים.
תחילה נגזר על העיר סין חוּל תָּחוּל. המילה נכתבת עם האות יו"ד אך נקראת עם האות וי"ו [מנחת שי, רד"ק], ומשמעותה היא שהעיר תרעד ותיתקף בחלחלה ופחד עצום [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פרשנים מציינים כי ביטוי זה מדמה את העיר לאישה רועדת הסובלת מחבלי לידה [רד"ק]. דימוי זה משמש כמשל להבקעת המצור, בדומה לבקיעת הרחם ויציאת הוולד בעת הלידה [מלבי"ם].
בהמשך, העיר נא תִּהְיֶה לְהִבָּקֵעַ. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שחומותיה של העיר ייפרצו וייפתחו לחלוטין. מודגש כי למרות שנא הייתה עיר מבוצרת וחזקה, שהים סבב אותה והגן עליה, חומותיה יהיו נוחות ומוכנות להישבר ולהיבקע בקלות [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לגבי גורלה של העיר נוף, וְנֹף צָרֵי יוֹמָם, קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב המפרשים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה "צרי" מלשון צוררים ואויבים. לפי פירוש זה, האויבים יבואו לכבוש את העיר בגלוי ובאור יום ללא כל פחד, ולא יזדקקו להסתתר ולהגיע בלילה כגנבים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מבינה את המילה "יומם" מלשון תדירות, כלומר האויבים יצורו על העיר ויתקפו אותה באופן יומיומי, יום אחר יום [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה שלישית מפרשת את המילה "צרי" מלשון צער ושנאה. לפי קו מחשבה זה, תושבי נוף יהפכו לשונאי היום; הם יתעבו את שעות האור שבהן אינם יכולים להסתתר, ויאהבו את הלילה שבו יוכלו למצוא מסתור באפלה מפני האויב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].