קריאה ישירה לאבל וקינה מופנית כלפי מצרים, לקראת פורענות קשה שעתידה לבוא עליה.
הנביא קורא למצרים הֵילִילוּ, כלומר עשו קול יללה ובכי [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק]. זעקה זו מבוטאת במילה הָהּ, שהיא לשון צעקה ויללה ומשמעותה כמו המילה "אהה" או "אוי" [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
היללה והזעקה מכוונות לַיּוֹם – יום הפורענות והעונש שעתיד לבוא על עובדי האלילים, ועליו ידובר בהמשך הנבואה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שמצרים כבר חוותה חורבנות בעבר, הקינה כאן מתמקדת ביום האחרון והסופי, שבו היא עתידה להיחרב לחלוטין [מלבי"ם].