מפלתה של מצרים מתוארת דרך פגיעה במקור חיותה המרכזי ומסירתה לידי כוחות זרים ואכזריים.
הביטוי וְנָתַתִִּי יְאֹרִים חָרָבָה מתייחס לנילוס ולתעלות ההשקיה שלו, שייבשו (המילה חָרָבָה משמעותה יובש). בעוד שחלק מהפרשנים רואים בכך תיאור פיזי, הנובע מהזנחת חפירת התעלות על ידי השליטים החדשים [מלבי"ם], פרשנים אחרים מציעים הסבר מטפורי. מכיוון שהיאור הוא מקור השפע והטובה של מצרים, ייבושו מסמל את הסתלקות כל הטובה מהארץ [רד"ק]. בנוסף, ייתכן שהיאורים עצמם לא ייבשו פיזית, אלא שתושבי מצרים יגלו מארצם ולא יוכלו ליהנות עוד ממימיהם, ולכן ייחשב הדבר כאילו יבשו [מצודת דוד]. יש אף המפרשים שהמילה יְאֹרִים מכוונת לארץ מצרים כולה, המכונה "ארץ היאורים" [רש"י].
ההצהרה וּמָכַרְתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיַד רָעִים אינה מתארת מכירה, אלא לשון של מסירה והסגרה. ה׳ ימסור את הארץ לידי הכשדים, שהם אנשים רעים ואכזריים [מצודת דוד].
בהמשך, וַהֲשִׁמֹּתִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ בְּיַד זָרִים מתאר כיצד אותם נוכרים יהפכו את הארץ לשממה. חורבן זה יחול לא רק על האדמה אלא גם על "מלואה", כלומר על תושבי הארץ הממלאים אותה [מצודת דוד], ויכה גם באזורים שעדיין נותר בהם יישוב [מלבי"ם].
הפסוק נחתם במילים אֲנִי ה׳ דִּבַּרְתִּי, המדגישות כי החורבן הוא גזירה מאת ה׳, וכי בידו הכוח והיכולת לקיים את דברו במלואו [מצודת דוד, מלבי"ם].